גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

כתב: גילי חסקין

כדי לעמוד על שורש הסכסוך יש לשוב שני עשורים אחורה, לפרידתה של גאורגיה מברית המועצות ובעצם מרוסיה. בעצם, לראשית יחסי האהבה – שנאה בין גאורגיה הזעירה לדוב הרוסי

יש לזכור כי המעורבות הרוסית באזור קיימת למעלה ממאתיים שנה ורוסיה רואה בגאורגיה את החצר האחורית שלה.

לא רק בגלל מיקומה האסטרטגי שהוזכר לעייל, אלא גם הודות לתוצרת החקלאית המשובחת ואתרי הנופש שלה שהיו מועדפים על האצולה הרוסית. כל אלה והשאיפה להרחיק אויבים פוטנציאליים מגבולם הביאו את הרוסים לעשות הכול כדי להחזיק בקווקז והם עושים זאת החל מסוף המאה ה-18. ב-1783 חתם המלך הרקלה השני, ששלט במחוז איבריה הגאורגי, על הסכם עם קתרינה הגדולה, שליטת רוסיה. בהסכם זה, המוכנה "חוזה גאורגייבסקי", התחייבו הצדדים לסייע זה לזה בעתות מלחמה ובית המלוכה הרוסי התחייב להכיר בשלטון המלך הגאורגי וצאצאיו. אולם הרוסים לא הקפידו על סעיף זה וב-1801 סופחה גאורגיה סיפוח מלא לרוסיה. בהמשך היתה גאורגיה – גרוזיה – לחלק מברית המועצות.

ראו בהרחבה, באתר זה: גאורגיה בעידן הרוסי – סובייטי

באוקטובר 1990 נערכו לראשונה מאז שנות ה-20, בחירות מולטי-מפלגתיות. המפלגה הקומוניסטית נבעטה החוצה ונבחר ברוב גדול זווייד גמסחורדיה (בנו של הנובליסט קונסטנטין גמסחורדיה)[1] , שהיה היה מתנגד משטר בברית המועצות[2], מדען, סופר ונציג הזרם הלאומי-דמוקרטי, שקרא להשבת עצמאותה של גאורגיה בהקדם. גאורגיה הכריזה על עצמאותה ב-9 באפריל 1991, כאשר 98% מחברי הפרלמנט הצביעו בעד העצמאות (עוד לפני התפרקות ברה"מ) וסירבה להצטרף לחבר המדינות העצמאיות. עם כניסתו לתפקיד עמד גמסחורדיה בפני בעיות כלכליות ופוליטיות חמורות, במיוחד במישור יחסיה של גאורגיה עם ברית המועצות. הבעיה החשובה הייתה בעיית המיעוטים הלאומיים המהווים 30% מאוכלוסייתה של גאורגיה. על אף שבני מיעוטים אלו נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי, ונציגים בני המיעוטים איישו 9 מתוך 245 המושבים בפרלמנט הגאורגי. גם לפני קבלת העצמאות היה מתח אתני רב בגאורגיה, ובאבחזיה פרצו מהומות על רקע זה בשנת 1989.

גם המחוז האוטונומי אדג'רה (Adjara), דרש להתנתק מגאורגיה ולהצטרף לרוסיה.

משטרו של גמסחורדיה יצר בעיות רבות בין דתות שונות וערים שונות כמה לאומנים גאורגים פתחו במסע תעמולה בכותרת "גאורגיה לגאורגים", כנראה בעידוד של גמסחורדיה. התנועה הלאומית הגאורגית הביאה עמה לא רק את סוף מסע הרוסיפיקציה והקשר עם ברית המועצות, אלא גם את הסכנה לאובדן מעמדם המיוחד של המיעוטים הלאומיים, והאוטונומיה שניתנה להם.

ראו גם, באתר זה: ; תולדות גאורגיה העצמאית

מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצדו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. רפובליקות חדשות אחרות במרחב הפוסט-סובייטי עמדו בפני דרישות דומות, כדרישת המיעוט הרוסי במולדובה או המיעוט הארמני באזרבייג'ן, דרישות שהובילו למלחמת אזרחים. רבים האמינו כי מוסקבה עומדת מאחורי מנהיגי המיעוטים על מנת לפגוע בעצמאות המדינות החדשות שנפרדו מברית המועצות.

כנקרה שמוסקבה קיוותה שגאורגיה תחזור בה משאיפתה לעצמאות, משום שבדרך כלל  גאורגיה חיה בשקט עם מיעוטיה היהודים, רוסים, אזרים, יוונים וארמנים. התוכנית של מוסקבה היתה שהמתיחות הזו תביא בסופו של דבר לשבירת שלטונו של גמסחורדיה.

מתחילת נשיאותו של גמסחורדיה הוא צבר מתנגדים, שהצביעו על התנהגות דיקטטורית, ששורשיה עוד בתקופה בטרם נבחר לנשיא. מרכיב נוסף, שנוי במחלוקת של התנהגותו של גמסחורדיה הייתה הכרתו במשטר הבדלני בצ'צ'ניה (Chechnya). הייתה זו הממשלה היחידה בעולם שהכירה במה שכונה על ידי הבדלנים הצ'צ'נים "הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה", המדינה העצמאית שהקמתה הייתה הרקע לפרוץ מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, מספר שנים לאחר מכן.

 

ברגע שנבקעו הסדקים בחומת ברית המועצות החלו מתחים באוטונומיה של דרום אוסטיה, שהיה אובלסט אוטונומי במסגרת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית.

האוסטים, המשתייכים לקבוצות האתניות האיראניות שישבו על גדות נהר הדון, הגיעו לאזור הרי הקווקז הגדול אחרי שאולצו לעזוב את מולדתם עקב הפלישות המונגוליות במאה ה-13. חלק מהאוסטים התיישבו באזורים שכיום מוכרים כצפון אוסטיה ודרום אוסטיה. הם היו מסוכסכים עם שכניהם האינגושטים[3]. האוסטים תמכו תמיד ברוסים והיו שנואים על שכניהם.

החלק הצפוני שייך היום לשטחה הריבוני של הפדרציה הרוסית, ואילו החלק הדרומי, דרום אוסטיה, היה שייך בעבר לגאורגיה. מתוך 70,000 תושבי דרום אוסטיה, כ-14,000 הם גאורגים, כלומר כחמישית מהאוכלוסייה.

כבר בשנת 1922 החליט הקרמלין להעניק אוטונומיה לאזור, למרות בשטח חיו רק כ-50,000 אוסטים, תחת שלטון גאורגי. הממשלה הגאורגית התנגדה להחלטה בטענה שהאוכלוסייה האוסטית היא במיעוט בחבל (גם אם לא נכון עובדתית), שאנשיה הם מהגרים חדשים יחסית שהגיעו לא מצפון אוסטיה זה מכבר, שהכפרים האוסטים מעורבים בכפרים גאורגים ועוד. מוסקבה לא התחשבה בהתנגדות זו והפכה את העיר הקטנה צחינוולי ( ZSKHINVALI) למרכז המנהלי של האזור, למרות שמרבית תושביה היו גאורגים. גם כאן נבחרו משפחות אצולה אוסטיות לנהל את האינטרסים הרוסיים.

בשנת 1990 החליטה גאורגיה על ביטול המעמד האוטונומי של החבל, דבר שעורר פעולות אלימות של מליציות מקומיות שחומשו על ידי הרוסים. לאחר תקופה של רגיעה יחסית ביולי-אוגוסט של 1991, התחדשה באמצע ספטמבר האלימות בגזרה הדרום אוסטית, כאשר גמסחורדיה פקד על המשמר הלאומי של גאורגיה לתקוף שוב את צחינוואלי. הוא רצה, כפי הנראה, להשיג ניצחון צבאי שישתיק את האופוזיציה הפוליטית בגאורגיה גופא וישמור על נשיאותו, אולם למשמר הלאומי של גאורגיה לא היה עניין רב לפתוח בלוחמה במחוז ללא משאבים ראויים, רק מספר מועט של פלוגות תקפו בצחינוואלי ונהדפו על ידי המיליציות האוסטיות. טיביליסי איבדה את אחיזתה באזור.

לאחר בחירתו לנשיא המועצה העליונה, גינה גמסחורדיה את פעולות האוסטים כחלק ממזימה רוסית לפגוע בעצמאות גאורגיה, וטען כי הבדלנים האוסטים הם סוכני הקרמלין. בפברואר 1991 שלח מכתב לגורבצ'וב ובו דרש את נסיגת כוחות הצבא הסובייטיים מדרום אוסטיה.

בנובמבר 1991, איים הפרלמנט הרוסי, כי יטיל סנקציות כלכליות על גאורגיה, אם תנקוט צעדים כנגד דרום אוסטיה והשיב לדרום אוסטיה את מעמד האוטונומיה. ב-1 בדצמבר, עזבו כוחות ביטחון הפנים של ברית המועצות את צחינוואלי, ולפי מקורות גאורגיים הותירו את כלי נשקם לאוסטים. ב-21 בדצמבר, התפזרה ברית המועצות סופית וגמסחורדיה סירב לצרף את גאורגיה לחבר העמים.

אדוארד שבָרִדְנָאדְזֶה. מי שהיה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית בשנים 1985-1972, ושר החוץ של ברה"מ בממשלתו של מיכאיל גורבצ'וב בשנים 1991-1985. מי ששימש כאחד מאדריכלי הרפורמות במדיניות הפרסטרויקה של בריה"מ בימי גורבצ'וב. הוא חזר לגאורגיה מולדתו במארס 1992  והועמד בראש מועצת העם הזמנית. בבחירות חופשיות שהתקיימו באוקטובר 1992, בהשתתפות כל המפלגות הפוליטיות, זכתה מפלגתו ברוב והוא עמד בראש המדינה. נוסדה גאורגיה הדמוקרטית. יוקרתו האישית אפשרה השכנת יציבות פוליטית במדינה, מיסוד חוקה  וביסוס מעמדה בזירה הבין לאומי.

במהלך שלש ארבע השנים, שליוו את ההפיכה נגד גמסחורדיה, גרמו לרבים לחשוש, כי גאורגיה תתפורר, כפי שהיה בימי הביניים, לנסיכויות קטנות שיישלטו על ידי השבטים החמושים יותר. ברחבי המדינה שוטטו כנופיות מזויינות והיה מסוכן לצאת החוצה מטביליסי, כאשר מאפיות מתחרות, בחנו את כוח האש שלהם. באותו זמן, פרצו קונפליקטים פנימיים: שני האזורים האוטונומיים שבמדינה, אבחזיה ואוסטיה הדרומית, דרשו להינתק ממנה. הממשל המרכזי דחה דרישות אלו. כתוצאה מכך החל מאבק מזויין בין הצבא הגרוזיני לבין כוחות הבדלנים.

מלחמת אבחזיה, שניטשה בין השנים 1992 ל-1994 ובה לחמו צבא גאורגיה מצד אחד כנגד בדלנים אבחזים מצד שני. הייתה אחד העימותים החריפים בקווקז בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות. בעבר הרחוק היתה אבחזיה נסיכות נפרדת אבל כבר במאה ה-10, מסר מלכם מרצונו את השליטה בארצו לידי המלך הגאורגי בגרט השלישי, מי שבישר את תור הזהב שלה.

הרוסים במסגרת מלחמתם בעות'מנים ורצונם לבסס את אחיזתם סביב הים השחור, כבשו את סוחומי, בירת אבחזיה ב-1810, הדיחו את הנסיך המוסלמי והמליכו תחתיו את קרובו שהיה נוצרי. הרוסים חתמו על נסיכות אבחזיה חוזה בו התחייבו לכלול אותה ברוסיה, כמסגרת פוליטית עצמאית. בשנת 1864 ביטלו הרוסים את ההסכם ואיחדו את אבחזיה עם גאורגיה. אבחזיה שמשה אותם להפקת מגנזיום, מים מינרליים ובעיקר כנמל נפט, שהגיע מבאקו שאזרבייג'ן בצינור, עד בטומי. בסיוע מליציות גאורגיות הם גירשו את המוסלמים שחיו באזור החופים ויישבו בהם רוסים. אך מנעו את התיישבותם של גאורגים. הרוסים העניקו הטבות למיעוט האבחזי הנוצרי; מדיניות שהתחזקה לאחר סיפוחה של גאורגיה לגוש הסובייטי. בשנת 1921, עם השתלטות ברה"מ על הקווקז, הפכה אבחזיה למחוז אוטונומי בתוך הרפובליקה הגאורגית. האוטונומיה האבחזית יכלה להתלונן בכול עניין בירוקרטי ישירת למוסקבה והשלטון בטביליסי לא יכול היה לעשות דבר. למרות נחיתותה המספרית, החזיקה העילית האבחזית כמעט בכול המשרות הציבוריות.

למרות זאת, עד עצמאות גאורגיה שררו יחסים טובים בין הגאורגים לאבחזים, שאף דיברו את אותה שפה ונוצר לא מעט קשרי נישואים בין העמים, שהיו בעל אותה דת ובעלי אותה שפה. אבחזיה, דרשה עצמאות, למרות שבתחומה מצויים רק 18% אבחזיים, ואילו הרוב בה הם גאורגים )אם כי הסכסוך נשא אופי אתני בין הגאורגים והאבחזים). כאשר הגאורגים והארמנים שחיו באבחזיה לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. רוסיה מבחינתה ליבתה את האש מטעמים שיובהרו להלן. לטובת הבדלנים הצטרפו יחידות מתנדבים של קוזקים מצפון הקווקז, ואף כוחות הפדרציה הרוסית שהיו מוצבים בסמוך.

טנגיז קיטווואני (ראש המשמר) הוביל  בהוראת שוורדנדזה משמר חמוש אל אבחזיה. היתה לו משימה כפולה: להגן על מסילות הרכבת שהותקפו תדיר על ידי אנשיו של גאמסאחורדיה ונאמניו ולשחרר בני ערובה ביניהם בכירים גאורגים שנלקחו בשבי. חיילות גאורגיה צעדו אל סוחומי. הפעולה הזו הביאה למלחמת אזרחים. מיליציות מקומיות המטירו אש על הכוחות הסדירים הגאורגים. המלחמה באבחזים, שהיוו רק 1.8% מאוכלוסיית גאורגיה, אך נעזרו בצ'צ'נים, לא צלחה. קשה להפריד את המלחמה מכלל ממלחמת האזרחים של גאורגיה, שכללה עימות פוליטי פנימי בין הגאורגים ובין עצמם, בו לחמו תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה ותומכי הנשיא המכהן אדוארד שוורדנדזה, והעימותים שהוזכרו לעייל בין הממשל המרכזי בגאורגיה ובין הבדלנים באוסטיה. עימותים אלו התנהלו במקביל ללחימה באבחזיה, סיבכו את הלחימה, ותרמו לתוצאתה. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת ומחפירה באבחזיה. בתום המלחמה, הוחלט מתוקף הסכם הפסקת אש כי במחוזות המורדים יוצבו "משקיפים רוסים" שיסיירו לאורך הגבול.

קיים עדיין ערפל סביב מה שקרה שם אבל זו היתה טרגדיה בהיסטוריה המודרנית של גאורגיה. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת באבחזיה. אבחזיה עברה בפועל לשליטה רוסית. תוצאה חמורה של ההפסד באבחזיה היתה זרימה של 250,000 פליטים גאורגים (כולל ארמנים, רוסים, יוונים ואחרים), שנאלצו לעזוב את בתיהם באבחזיה. היתה לכך השפעה קטלנית על הכלכלה, כאשר מגיע זרם של רבע מיליון בני אדם למדינה בה הכלכלה ממילא עמדה להתמוטט.

התבוסה הובילה לשתי תוצאות:

א.      גמסחורדיה זיהה כאן הזדמנות לחזור לשלטון, ובזמן שהצבא הגאורגי היה מפוזר ונסתר, כוחותיו הבלתי סדירים יכלו להתקדם, ללא מעצורים כמעט, לעבר קוטאיסי, העיר הגאורגית השנייה בחשיבותה. לשוורדנדזה לא היתה שום אפשרות, למעט קריאה לעזרה מהכוחות הרוסיים שישבו בגאורגיה, למרות שכוחות אלו הואשמו בעזרה לאבחזים במלחמה. בתמורה הוכרח שוורנדזה לצרף את גאורגיה לחבר המדינות העצמאיות ולהסכים לכך שצבא רוסי יוכל להתמקם על אדמת גאורגיה. דבר שלוו בהתנגדות חזקה של גאורגים שחששו לשוב למעגל ההשפעה הרוסי. באוקטובר 1993 גאורגיה צורפה לחבר המדינות. הדבר גרם לגמסחורדיה להסס בהתקדמותו, מפחד התמודדות עם הכוחות הרוסיים. בדצמבר 1993 גמסחורדיה מת בנסיבות מסתוריות ומלחמת האזרחים שהוביל מתה יחד עמו.

ב.      במקביל, גם אוסטיה הדרומית בקשה להסתפח אל הפדרציה הרוסית. בפגישת פסגה שוורדנאדזה עם בוריס ילצין, מי שהיה אז נשיא רוסיה, נחתמה הפסקת אש.  הוסכם על הצבת "חיל שלום" רוסי-גרוזיני לשמירה על השקט באזור, ב-24/6/1992. בניגוד לסכסוכים אתניים רבים בעולם, לא מדובר כאן על סכסוך על רקע דתי. האוסטים והגאורגים הם נוצרים אורתודוכסים. כמו האבחזים, שאפילו מדברים כמו הגאורגים, את אותה השפה. נחתם הסכם לחדול ממעשי האיבה בין האוסטים לגאורגים, שהתחוללו באזור מאז 1989, ואכן לקראת סוף 1992 הסתמנה רגיעה. פליטים רבים החלו לחזור בהדרגה לבתיהם.

בשנת 1995 ניצל שוורדנדזה מניסיון התנקשות בחייו ולאחר מכן נבחר שוב לנשיא על ידי 70% מהבוחרים. הוא ניסה לבנות את המדינה על ידי עידוד השקעות זרות, מלחמה בשחיתות וכמוכן, טיפוח דור חדש של דיפלומטים בעלי אוריינטציה מערבית. שוורדנדזה הבין שעליו להביא למודעות עולמית את מיקומה האסטרטגי של גאורגיה בין מזרח למערב – בין אירופה לאסיה. הוא גם חיפש הלוואות מהבנק העולמי וארגונים כספיים בינלאומיים אחרים. הוא ניסה להחיות את "דרך המשי" העתיקה, להחזיר נתיבי סחר אל ארצו. כיום במקום משי יש נפט המגיע מהים הכספי, 68 ביליון חביות שמובלים בצינור נפט מבאקו לבאטומי. גאורגיה חברה באו"ם, חברה בקרן המטבע הבין לאומי והבנק העולמי. בתוך המדינה, רמת הביטחון האישי עולה, אם כי היו כמה הוכחות לחוסר שלטון החוק (כמה דמויות ציבוריות נרצחו במהלך התקופה). שוורדנדזה הצליח בסופו של דבר לתפוס את שני האנשים שעמדו מאחורי כנופיות הפשע: קִיטובַנִי וג'וסלייני נעצרו. קיטובני ((Kitobani נעצר בינואר 1995, לאחר ניסיון לצעוד לעבר אבחזיה בראש צבאו. התנאים בהם נעצר ג'וסלייני מתאימים יותר לאווירת המדינה: במאי 1995 חתם שוורדנדזה, כנראה עם ג'וסֶלְיָינִי (Goseliani), הסכם בו המֶחֶדְרִיונִי (Mkhedrioni), או "כוחות ההצלה", כפי שנקראו, ימסרו את נשקם למשרד הפנים.

חודשיים מאוחר יותר הוקצבו לגאורגיה הלוואות על תנאי מטעם הבנק העולמי. ב-24 באוגוסט, אישר הפרלמנט הגאורגי חוקה חדשה, שהתבססה על חוקת 1921. עף על פי כן, התפתחות חיובית זאת, עמדה בצל ניסיון התנקשות בשוורדנדזה, על ידי פיצוץ מכונית תופת בחצר הפרלמנט וראש המדינה בקושי ניצל. ראש שירותי הביטחון איגור גיורגדזה, והנהגת המחדריוני, הואשמו שעמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות, יחד עם ארגוני פשע ואלמנטים פרו רוסיים. גיורגדזה נמלט לרוסיה במטוס צבאי רוסי וגאורגיה מבקשת מאז את הסגרתו, אך ג'וסלייני נעצר. היחסים עם רוסיה מאד מורכבים. הסכם שנחתם ב-1994 התיר לרוסיה לשמור את כוחותיה בגאורגיה, ובתמורה לעזור בבניין הצבא הגאורגי ובפתרון בעיית אבחזיה. אף צד טרם מילא את חלקו בהסכם. מצד שני, הקשרים עם המערב ועם הקהילה האירופאית המשיכו להיבנות. גאורגיה החלה לחתור ועדיין חותרת לשיתוף פעולה הדוק עם מדינות המערב. נפתחו שגרירויות. נפתחו קווי תעופה בין לאומי. גאורגיה היתה בין המדינות המייסדות של ארגון מדינות הים השחור לשיתוף פעולה כלכלי. באפריל 1999 התקבלה גאורגיה כחברה במועצה האירופית. בחזית הפנימית, ניסיון ההתנקשות לא עצר את ההתפתחויות החשובות: הכנסת מטבע חדש, הלארי באוקטובר 1995, וקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות בנובמבר 1995, שתוצאתן היתה בחירה מחדש של שוורדנדזה בפברואר 1998, והתלקחות מחדש של המלחמה באבחזיה במאי אותה שנה, שהביאה לגירוש 30,000 גאורגים, שחזרו לאזור. ההתרשמות הכללית של השנים האחרונות היא המשך הרפורמות הכלכליות והפוליטיות והמשך הפיתוח.

אחרי המעורבות באפגניסטאן ובפיליפינים נכנסה ארה"ב לפעולה בגאורגיה. היא נשלח לגאורגיה סיוע בצורת מסוקים ואנשי צבא לאמן את חייליה במסגרת מלחמתה בטרור. רוסיה ביקרה את הסיוע, אך הגאורגים היו נחושים להשליט סדר בצפון המדינה, בו הסתתרו לטענתם מורדים צ'צ'נים ובדלנים מארגון "אל קאעידה". הגאורגים טוענים שהניסיונות לכונן יחסי שכנות עם רוסיה לא עלו יפה. המוטיבציה מצד ארה"ב היתה הצהרת תמיכה בנשיא שוורדנדזה ומאמץ ליצור יציבות בקווקז.

בתקופת השלטון הסובייטי ה