בית העלמין (החדש) של קיבוץ יגור

כתב: גילי חסקין; 12-02-2026

תודה ליפתח שחר על הערותיו

ראו קודם, באתר זה: סיור בקיבוץ יגור; סיור בין חלוצים לחסידים, סיור בעקבות מעפילים

יגור קובר את מתיו בבית הקברות החדש, מאז שנת 1845. כולל חלקות מיוחדות עבור ילדים, הורים, אנשי חוץ, שמכול מיני סיבות ביקשו להיקבר ביגור.

בית הקברות החדש תוכנן על ידי שלמה אורן וינברג,  אדריכל גנים וחבר קיבוץ יגור. גם הוא קבור בבית הקברות הזה לצד זוגתו אלישבע אורן, שיחד איתו, הקימו את ארגון הגננים בארץ, אלישבע הקימה ביגור את משתלת הוורדים וכן פיתחה את הנוי ביגור משנות הארבעים ועד 1979 , שנה בה פרשה משיפור פני המשק. לאורך השנים הדריכה גננים בכל הארץ ובעיקר בהתיישבות העובדת. ב-1965 זכתה בפרס העבודה על תרומתה לפיתוח תחום הגננות בארץ.  הפרס ניתן לה מידי יגאל אלון שהיה שר העבודה. שלמה אורן וינברג תכנן רבים מהקיבוצים . גולת הכותרת של פעולו היו, גן המלך בנתניה, גן המצודה בצפת וכמובן גני הנדיב בזיכרון יעקב .

ככלל, הקברים, המצבות, כולל הכיתוב עליהן – אחיד. בשנים הראשונות קברו בכול חלקה לפי הסדר, וכשאדם רצה מקום ליד בן זוגו, שהלך לעולמו קודם, היו בעיות של צפיפות. כיום משאירים מקום לבן הזוג שעודו בחיים. בבית העלמין הזה נמצאת גם החלקה הצבאית, בה קבורים בסמיכות , החללים המוכרים כחללי מערכת הביטחון. נמצאת גם אנדרטה לחללי מלחמות ישראל אשר אינם קבורים ביגור.

תודתי לגבי קרדוש והלל לוויתן, על הערותיהם.

בבית העלמין, קוראים "קדיש" מיוחד שנכתב ביגור:

יִטקסט הקדיש של יגור / צבי שאר:

"יִתְגַּדַּל הָאָדָם הַשׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן.
אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ – וּמִגְאוּלָה לֹא נוֹאָשׁ.
אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחָתוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִילוּיוֹ וְסִתְרוֹ.
לֹא תִּתּוֹם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶךְ יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד.
יְבוֹרָךְ יְקַר הָאָדָם לָעָד.
יִתְגַּדַּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ
וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִּים שֶׁנִּפְקְדוּ.
יְהִי זִכְרוֹ של (שם הנפטר) לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ".

סיפורו של “קדיש יגור” קשור קשר הדוק לאופייה החילוני-חלוצי של החברה הקיבוצית ולמאבק הפנימי בין מסורת יהודית עתיקה לבין הרצון ליצור טקסי זיכרון חדשים, בני הזמן והמקום.

בימי העלייה השנייה והשלישית, ובעשורים הראשונים לקיום הקיבוצים, ביקשו רבים מן החלוצים לנתק את עצמם מן המסגרת הדתית הגלותית. הדבר בא לידי ביטוי גם בטקסי החיים והמוות. בקיבוצים רבים, ובכללם יגור, נהגו לקבור את הנפטרים בדממה כמעט מוחלטת, ללא תפילה, ללא קדיש וללא הספדים מסורתיים. ההלוויה נתפסה כאירוע של פרידה צנועה, נטולת סממנים דתיים, מתוך תפיסה שהאדם נזכר במעשיו ובחיי העבודה שלו ולא בתפילות.

אולם דווקא השקט הזה עורר לא פעם תחושת חסר. על פי עדויות מארכיון הקיבוץ, היוזמה לחיבור “קדיש יגור” נולדה מתוך שיחה בין שני חברים. אחד מהם, אברהם פטישי, סיפר לחברו צבי שאר על אדם חיצוני שנכח בהלוויה בקיבוץ והביע תמיהה: כיצד ייתכן שאדם נקבר בלי מילה, בלי הספד ובלי קדיש? הדברים עוררו אצל שאר מחשבה, ובעקבות אותה שיחה החליט לכתוב נוסח זיכרון חדש – קדיש חילוני, עברי, שאינו פונה לאלוהות אלא לאדם ולמעשיו.

לפי מסורות שונות, הנוסח שימש לראשונה בלווייתו של יהושע גלוברמן, חבר יגור ומפקד בכיר בהגנה שנפל בחנוכה תש״ח. הקדיש נועד לתת ביטוי מילולי לרגש האבל והזיכרון, אך תוך שמירה על רוח הקיבוץ: הדגשת חיי העבודה, החברות, השדות והמאבק – ולא תפילה דתית או תקווה לעולם הבא.

כך נולד “קדיש יגור” כטקסט ביניים ייחודי: הוא שומר על מבנה לשוני המזכיר את הקדיש המסורתי – פתיחה חגיגית, קצב תנ״כי, לשון נשגבת – אך מחליף את מרכז הכובד. במקום קידוש שמו של האל, הוא מקדש את שמו של האדם, את עמל כפיו ואת זכרו בקרב חבריו. זהו קדיש של אדמה, של קהילה ושל זיכרון אנושי.

במהלך השנים התקבל הנוסח בטקסי הזיכרון ביגור והפך לסמל תרבותי. הוא שיקף את אחת השאלות המרכזיות של התרבות הקיבוצית: כיצד יוצרים טקסי חיים ומוות עבריים, שאינם דתיים במובן המסורתי, אך גם אינם ריקים מתוכן סמלי ורגשי. קדיש יגור היה אחת התשובות הראשונות והמשפיעות לשאלה זו, ובהמשך נכתבו נוסחים דומים גם בקיבוצים אחרים.

נפקוד מספר קברים

1. יהושע גלוברמן

נולד בשנת 1905 בעיירה קלנקוביץ שבתחומי האימפריה הרוסית, למשפחה יהודית גדולה, שבה שולבו מסורת דתית עם רוח השכלה. אביו, סוחר עצים בעל מעמד כלכלי מבוסס והסמכה לרבנות, הקים בעיירה גימנסיה יהודית, ובה התחנך גם יהושע. כבר בנעוריו גילה נטייה לפעילות ציבורית ולאומית: בשנת 1919 ארגן צעירים יהודים במסגרת תנועת “החלוץ הצעיר” להגנה עצמית בזמן הפרעות. פעילותו הציונית תחת השלטון הבולשביקי הביאה לסילוקו מן הגימנסיה ולגירושו מלנינגרד. בשנת 1924, בגיל תשע־עשרה בלבד, ארגן קבוצות צעירים להגנה עצמית, נאסר ונידון לגלות בסיביר. רק התערבותם של גורמים בעלי השפעה אפשרה את שחרורו, ובשנת 1925 עלה לארץ ישראל.

עם בואו לארץ הצטרף לעבודות חלוציות בעין חרוד ובמחצבות בירושלים, ולאחר מכן השתקע בקיבוץ יגור, שם עבד בפלחה ובמכונאות. בהדרגה פנה לעיסוק גובר בענייני ביטחון, והשתתף בשנת 1931 בקורס מפקדי “ההגנה”. הוא התמנה למפקד יגור, ובשנת 1938 כבר שימש מפקד פלוגות השדה בצפון. במסגרת תפקיד זה היה ממפקדי העלייה לחניתה, מן המבצעים הבולטים של ימי “חומה ומגדל”, ואף פיקד על היישוב החדש בימיו הראשונים.

עם הקמת החי״ש בשנת 1939 מונה למפקד הארצי שלו והצטרף למטה הכללי של “ההגנה”. בתפקידו כראש לשכת ההדרכה היה אחראי גם לחינוך הגופני המורחב ולגדנ״ע, והניח יסודות ארגוניים וחינוכיים שעיצבו את תורת הלחימה של הארגון. הוא יזם הקמת רשת ארצית של מדריכים, טיפח ספרות מקצועית בעברית וראה בהכשרת הנוער תנאי מוקדם למאבק על עתיד הארץ.

בשנות הארבעים מילא שורה של תפקידי פיקוד בכירים: מפקד אזורי בגליל התיכון, ולאחר מכן מפקד מחוז תל אביב של “ההגנה”. בתקופת תנועת המרי העברי עמד בראש מבצעים להורדת מעפילים, ובהם מבצע “ליל וינגייט” במרץ 1946, שנועד להנחית מעפילים בחוף תל ברוך תוך שיבוש פעילות הצבא הבריטי בעיר. המבצע נכשל לאחר שהאונייה נתגלתה ונלקחה לנמל חיפה, אך העיד על היקף האחריות שהוטלה על כתפיו.

באפריל 1947 שב לתפקיד מפקד מחוז תל אביב, ובהמשך אותה שנה נשלח לצפון כדי להכין את היישובים למלחמה הצפויה. בדצמבר 1947 יצא לירושלים להתרשם מן המצב הביטחוני ולהכין תוכנית להגנת העיר. בדרכו חזרה, ב־8 בדצמבר, נסע בראש שיירה מתל אביב לירושלים, אך ליד הכפר מסמיה נתקל ברכבו בירי של ערבים חמושים ונהרג. בן ארבעים ושלוש היה במותו, ימים ספורים לפני שהיה אמור לקבל את הפיקוד על החטיבה שתיקרא לימים “גבעתי”.

הלווייתו, שנערכה בתל אביב והמשיכה לקיבוץ יגור, הפכה לאירוע ציבורי רב־משתתפים, שבו ספדו לו מפקדי “ההגנה” ואישי ציבור. לוי שקולניק (לוי אשכול) ספד לו: "בצנעה מסרת את חייך הרעננים על סף תקומת המדינה בשביל עתיד האומה .רבבות חברים מתאבלים על לכתך בלא עת בשעה שאנו כה זקוקים לכח הקרבתך ולניסיונך הרב". לאחר הקמת המדינה הוענקה לו, בשנת 1950, דרגת אלוף בצה״ל לאחר מותו – מקרה נדיר בתולדות הצבא. בני דורו תיארו אותו כאחד מן ההוגים והאינטלקטואלים הבולטים של “ההגנה”, איש חינוך ומפקד בעל חשיבה מעמיקה, שלולא נפל בראשית המלחמה, ייתכן שהיה מגיע לעמדות הפיקוד הבכירות ביותר במדינה הצעירה.

2. ישראל בר יהודה

ישראל בר־יהודה נולד בשם ישראל אידלסון בעיר קונוטופ שבאימפריה הרוסית, תחום גבול מרוחק שבו נשזרו יחד חיי עיירה יהודיים עם סערותיה של המאה העשרים. בילדותו עברה משפחתו לעיר יקטרינוסלב, מרכז תעשייתי גדול יותר, ושם למד בבית ספר תיכון ריאלי. כבר בגיל צעיר מאוד התבלטה בו תודעה לאומית וחברתית: בן ארבע־עשרה הצטרף לארגון הציוני “נכדי ציון”, וכעבור שנתיים ל“צעירי ציון”, שם התגבשה השקפת עולמו הסוציאליסטית־ציונית. מתוך מחשבה מעשית על עתידו בארץ ישראל בחר בלימודי הנדסת מכרות, בתקווה לעסוק בקידוחי נפט לאחר העלייה — שילוב בין אידיאולוגיה לאומית לבין חזון של פיתוח כלכלי ותעשייתי.

שנת 1917, שנת המהפכה ברוסיה, הייתה גם שנת מפנה בחייו האישיים. בר־יהודה הצטרף רשמית ל“צעירי ציון” והשתתף בוועידת התנועה, שם בלט כאחד ממנהיגי הצירים הסוציאליסטים. החלטתו להשתתף בוועידה עלתה לו במחיר אישי: הוא החמיץ את בחינות ההסמכה, נותר ללא מקצוע מסודר וללא מקור פרנסה קבוע. אך במקום לחפש יציבות, בחר להתמסר לפעילות תנועתית. הוא הפך לאחד האנשים המרכזיים בארגון המפלגה הציונית־סוציאליסטית, ובמקביל התפרנס מהוראה פרטית; בין תלמידיו היה גם מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ[1]’. באותן שנים נישא לבבה לבית טרכטנברג, ולזוג נולדה בתם היחידה. המשפחה עברה להתגורר בחרקוב, שהייתה אחד המרכזים החשובים של הפעילות הציונית־סוציאליסטית.

בוועידת חרקוב בשנת 1920 קיבלה התנועה צביון רשמי של מפלגה, ובר־יהודה נעשה לדמות המרכזית שלה בברית המועצות. בתנאים קשים של מחתרת, תחת שלטון קומוניסטי חשדני ועוין, שימש למעשה כמזכיר המפלגה והוביל את פעילותה הארגונית והאידאולוגית. בשנת 1922 נעצר בקייב בידי הג.פ.או. בשל פעילותו הציונית, ונידון לשלוש שנות גלות באזור קפוא ומרוחק על חוף הים הלבן. גם שם לא חדל מיוזמות פוליטיות: ממקום מעצרו הוביל מהלך לחילופי אסירים בין ציונים שנכלאו בברית המועצות לבין קומוניסטים יהודים שנידונו לגירוש בארץ ישראל. במסגרת אחת העסקאות הללו שוחרר בשנת 1923, ושב להנהגת המפלגה ולחיזוק רוח הציונות בקרב חבריה[2].

בשנת 1926 עלה לארץ ישראל, וכעבור ארבע שנים הצטרף לקיבוץ יגור, שהיה ביתו עד סוף ימיו. בארץ עבר מן המחתרת הפוליטית אל הזירה הציבורית והפרלמנטרית. הוא נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ״ם, ובהמשך, מן הכנסת השנייה ועד מותו בתקופת הכנסת החמישית, ייצג את אחדות העבודה. דרכו הפוליטית התאפיינה בשילוב בין סוציאליזם חלוצי לבין מחויבות למוסדות המדינה המתהווה.

בשנים 1955–1959 שימש שר הפנים, ובתפקיד זה עורר סערה ציבורית ופוליטית כאשר הורה לפקידי מרשם האוכלוסין לרשום כיהודי כל אדם המצהיר בתום לב על יהדותו, ללא דרישת הוכחות. החלטה זו הציתה משבר קואליציוני חריף והביאה לפרישת שרי המפד״ל מן הממשלה ביולי 1958. לאחר מכן, בין השנים 1962–1965, כיהן כשר התחבורה. בשנים אלה ישב בכנסת לצד גרושתו, בבה אידלסון, חברת כנסת מטעם מפא״י — צירוף נדיר שהעיד על המורכבות האישית והפוליטית של חייהם.

ישראל בר־יהודה נפטר בשנת 1965, בגיל שישים ותשע, בעודו מכהן כשר בממשלה. הוא נקבר בהלוויה ממלכתית בקיבוץ יגור, המקום שבו בחר לחיות כחבר קיבוץ וכאיש ציבור גם יחד[3]. סיפור חייו משקף מסלול אופייני לדור שלם: מן המחתרת הציונית בברית המועצות, דרך ההתיישבות הקיבוצית, ועד הנהגת המדינה — מסלול שבו אידיאולוגיה, פעולה ציבורית ונאמנות לעקרונות חברו יחד לדמות אחת.

3. אריה (ליובה) גוקובסקי

אריה (ליובה) גוקובסקי, שכונה גם יהודה אחישר, נולד בשנת 1914 בעיירה יֶעדֶניץ שבחבל בסרביה, למשפחה ציונית משכילה. כבר בנעוריו הצטרף לתנועת “החלוץ דרור” והיה מראשי הנוער החלוצי באזור. קשיי המשפחה אילצו אותו להפסיק את לימודיו בגיל צעיר ולצאת לעבודה, אך פעילותו הציונית לא פסקה, ובשנת 1934, בהיותו בן תשע־עשרה, עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ יגור.

בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודות שונות במסגרת כיבוש העבודה העברית – ברכבת, בנמל תל אביב ובפלוגות עבודה – ולאחר מכן שב ליגור והשתלב בענף הצאן. בשנת 1938 יצא עם רעייתו רות לשליחות ברומניה, שם התבלט כאיש ארגון ומחתרת בקרב התנועה הציונית. לאחר שובם לארץ בשנת 1940 נולד בנם הבכור, אך עד מהרה נקרא שוב לפעילות לאומית רחבה יותר.

עם התארגנות צנחני היישוב, היה ליובה בין 37 צנחני היישוב שהתנדבו לצנוח באירופה הכבושה, ובין אלה שעברו את כל תהליכי המיון והאימונים. בלילה שבין 30 בספטמבר ובין 1 באוקטובר 1943 יצאו ליובה וחברו הטוב אריה פיכמן מקיבוץ בית אורן ,לטיסה שאמורה הייתה להצניח אותם  במרחק 60 קילומטרים מבוקרשט. משימתם הייתה לעזור ליהודי רומניה להימלט מידי הנאצים ולעלות לארץ ישראל ולסייע בהברחת טייסים אנגלים ואמריקאים שנשבו בידי הנאצים, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל לעיר פלוישטי ברומניה. הם היו שני המתנדבים הראשונים שצנחו. הלילה היה קר וחשוך. סיכויי ההצלחה היו לכאורה מצוינים. המבצע תוכנן בקפידה. אנשי הסוכנות באיסטנבול הודיעו על בואם של השנים לפעילי התנועה הציונית בבוקרשט וסכום כסף הועבר עבורם, לאיש המחתרת הציונית במקום. הכול היה מוכן לביצוע מוצלח של המשימה[4].

אחישר מתאר את החששות והתקוות, בקטע ציורי בזיכרונותיו:

ידעתי שניתנה אזעקה בכל הארץ. ועקבו אחר האווירון […] הלב פועם פעם אחר פעם; זיעה קרה מציפה את גווך, הפתח את התהום משחיר לעיניך […] ופתאום לאחר עינויי צפיה, ניתן האות. גווני האורות שנגהו באווירון פקדו: צנח! חברי קפץ ראשון ואני מיד, כהרף עין. החלקתי אחריו. עם הקפיצה נפתח המצנח וחשתי כיצד אני נלפת בזרועותיו הבטוחות. באפלת הנפש הבהיקה כברק הקריאה "שמע ישראל".. מעין הרגשה שבקידוש השם חלפה, חתכה. ויחד עם זה – הייתה הרגשת אבדון. האוזניים קלטו את הזמזום הכדורים סביבי, מטר כשורים. לא אמלט חלף הרהור במוח"[5].ביומנו המקורי, נמצא משפט נוסף, המעיד על האיש שמנסה להפנות עורף לשורשיו המסתוריים ולהימצא כולו בעולם החלוציות הישראלית והחילונית" ביומן, לאחר המילים "שמע ישראל", הוסיף אחישר את המשפט הבא: "ובעוד הרגע, גם הרגשה, של אל להגיד את הפסוק עד הסוף, כלי להישאר בישראל.. ולא באל"[6].

עקב טעות בניווט של הטייס הבריטי, הוסט מטוסם מן הנתיב המתוכנן, והשניים הוצנחו בסמוך לבוקרשט – לא הרחק ממרכזי האוכלוסייה והשליטה של המשטר הרומני. ליובה משך במיתרי המצנח בכל כוחו, מנסה להסיט את מסלול הנחיתה, אך המאמצים לא הועילו. הוא נחת על גגו של בית באחד מפרברי העיר, ובמכה החדה שנלוותה למגע עם הרעפים נשברה רגלו השמאלית. מן הגג החליק והתגלגל הישר אל תוך עגלה עמוסה קלחי תירס שעמדה בחצר הסמוכה. שם, בין הערמות הצהובות, נלכד חסר אונים עד שהקיפו אותו חיילים רומנים. באותם רגעים מתוחים, כשעוד לא ידע מה יעלה בגורלו, הספיק לבצע פעולה אחת מכרעת: הוא לעס את דפי הצופן וההוראות שנשא עמו ובלע אותם, כדי שלא ייפלו לידי שוביו.

גם גורלו של חברו אריה פיכמן לא היה טוב יותר. הוא נלכד בידי הז’נדרמריה הכפרית זמן קצר לאחר נחיתתו. השניים היו לבושים במדי צבא בריטיים, אך לא נשאו נשק, והציגו עצמם בשמות בדויים – “יוסף חנני” ו“גדעון יעקבסון”. הם הקפידו שלא לגלות כי הם שולטים ברומנית, ובכך ניסו להקשות על חוקריהם ולשמור על זהותם האמיתית. ליובה הועבר תחת משמר כבד לבית חולים צבאי סמוך לעיר בראשוב, שם נותחה רגלו. לאחר תקופת אשפוז הועבר בשנת 1944 למחנה שבויים בטימשול דה־סוס. גם בתנאי השבי הצליח לפעול: תחילה באמצעות קשר עם אחות מצוות בית החולים, ובהמשך ממקום מעצרו, יצר קשר עם הוועד הציוני המחתרתי ברומניה.

השניים נחקרו, אך לא עונו. במהלך החקירות רמזו לשוביהם כי יחס השלטונות ליהודים עשוי להשפיע על עתידה של רומניה – רמז שהועבר עד לשליט המדינה, יון אנטונסקו, בעל בריתו של היטלר. הידיעה על לכידת הצנחנים הגיעה גם לשגריר הגרמני ומשם להרמן גרינג. הגסטפו דרש את הסגרתם לידיו, אולם אנטונסקו סירב, ככל הנראה משיקולים פוליטיים ומדיניים. הלחץ הגרמני לא פסק, ולבסוף הסכימו הרומנים לשלוח את ליובה, תחת השם “יוסף חנני”, לחקירה בגרמניה. ב־9 באוקטובר 1943 הוטס בליווי קצינים רומנים לחקירת נרקוזה – “סם אמת”. אך גם שם לא נשבר: מדו"ח החקירה התברר כי לא מסר מידע ממשי, והשיב לחוקריו בגרמנית מבלי לחשוף את סודותיו. לאחר זמן הוחזר לרומניה, ושם נפגש שוב עם פיכמן במחנה השבויים. השניים שוחררו יחד עם יתר שבויי בעלות הברית ב־2–3 בספטמבר 1944[7].

גם במהלך תקופת השבי לא חדל ליובה מפעילותו. הוא סייע למילוט טייסים בריטים ואמריקאים, ואף היה שותף להברחת יהודים מרומניה – מעשה שהמשיך את שליחותו גם מאחורי גדרות המחנה. ב־8 באוקטובר יצא מבוקרשט בדרכו חזרה לארץ ישראל. זמן קצר לאחר שובו חזר לפעילות ציונית פעילה, ובשנת 1946 יצא למחנות המעצר בקפריסין, שם ארגן בריחות של מעפילים באמצעות חפירת מנהרות מתחת לגדרות המחנות.

בהמשך מילא תפקידים שונים בקיבוצו ובמסגרת הפוליטית של מפ״ם, ושימש מזכיר סיעת “אחדות העבודה”. בשנת 1947 הוענק לו אות האימפריה הבריטית, כהוקרה על פעילותו להצלת טייסים במהלך המלחמה – מעין סגירת מעגל לאדם שצנח מעבר לקווי האויב, נשבה, שרד, ושב לפעול למען עמו גם לאחר ששוחרר.

ב־29 ביולי 1954 נהרג באסון תעופתי חריג, שהתרחש במהלך טקס חנוכת אנדרטה בקיבוץ מעגן שבעמק הירדן. הטקס נועד להנציח את זכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, מחברי הגרעין שהקים את הקיבוץ, ונועד להיות מעמד זיכרון לאומי, שהתקיים במקביל להנחת אבן הפינה למוסד “יד ושם”.

ראו: אסון מעגן

במהלך הטקס הוזמן מטס ראווה של מטוס קל, שתוכנן לחלוף מעל הקהל ולהשליך מן האוויר איגרת ברכה מטעם נשיא המדינה. האיגרת הונחה בתוך צינור הטלה מיוחד, שנועד להגן עליה בזמן הנפילה. אולם במהלך ההטלה הסתבך הצינור באחד מגלגלי המטוס. הטייס ביצע כמה יעפים נמוכים מעל הקהל בניסיון לשחרר את הצינור התקוע. באחד היעפים, כשהמטוס טס בגובה נמוך במיוחד, איבד הטייס שליטה. המטוס פגע תחילה באחד הקצינים שעמדו סמוך לאנדרטה, המשיך אל תוך הקהל שישב מאחוריו, והמדחף המסתובב פגע בנוכחים נוספים.

התוצאה הייתה טראגית: שבעה־עשר בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו[8]. בין ההרוגים היו גם ארבעה מצנחני היישוב ששרדו את שליחותם באירופה וחזרו ארצה בשלום, ובהם גוקובסקי עצמו. כך מצא את מותו לא בשדה הקרב ולא במהלך פעילות מחתרתית, אלא בטקס זיכרון שנועד להנציח את חבריו לנשק — סיום אירוני וכואב לחייו של אדם ששרד צניחה מעבר לקווי האויב, שבי ופעילות מחתרתית, אך נספה באסון אזרחי בלב הקיבוץ..שנה לאחר מותו ראה אור ספר זיכרונותיו “אל אשר נקראתי”, שבו תיאר את קורותיו בשליחות הצניחה ובפעילותו הציונית[9].

4. יאיר פלד

אחת הדמויות המפורסמות שגדלו בקיבוץ יגור,  יאיר פלד (1932 –1959) היה מפקד סיירת צנחנים. נרצח על ידי בדואים בנגב.

יאיר נולד ב-1932 בקיבוץ יגור, בן לפנחס (פינייה) ושיינדל פלד, ממייסדי הקיבוץ. ליאיר חמישה אחים: ביניהם, יהודה (יודק'ה) פלד, לימים מפקד עוצבה ותת-אלוף בצה"ל. כנער התבלט: תלמיד מצטיין, כריזמטי, יפה תואר, ספורטאי מחונן. מצעירותו נהג לרכוב על אופניים למרחקים ארוכים – מיגור לצפת למשל – והיה סייר מעולה, שהכיר היטב את הארץ. מי שהכירו אותו מספרים גם שהיה נער אחראי, בעל כושר ארגון יוצא דופן, צנוע, ומעל הכל – אנושי. דמות מופת. היה מדריך בתנועת הנוער הקיבוצית והרבה לסייר ולארגן טיולים בנגב. התגייס לנח"ל בשנת 1950, סיים בהצטיינות קורס מ"כים ובאופן חריג שימש בו-זמנית כצוער ומדריך בקורס קצינים. את סיכת ה"מ"מ קיבל יחד עם חניכיו בקורס, אותו סיים בהצטיינות.

השירות בנח״ל הותיר בו תחושת אכזבה. בחטיבה הצעירה, שזה עתה הוקמה, הוא לא מצא את רוח הפלמ״ח שעליה גדל ושאליה נשא את עיניו — אותה אחווה, אותה פשטות לוחמת ואותו אידיאל חלוצי שנדמה היה לו כי ימשיך להתקיים גם במסגרת החדשה. המציאות הייתה שונה, והוא התקשה להזדהות עמה.

נקודת האור בתקופה זו הייתה היכרותו עם מרים לוצ׳נסקי מקיבוץ אפיקים. בין אימונים, משימות ושגרת השירות נרקם ביניהם קשר, שהלך והעמיק. באוקטובר 1954 נישאו, ובמקום ירח דבש מפואר בחרו במסע צנוע והרפתקני יותר: הם הפליגו על אוניית משא לקפריסין, ובלו שם ימים של אוהלים, קופסאות שימורים ונוף זר — ירח דבש פשוט, כמעט חלוצי באופיו, שהתאים לרוח חייהם ולערכים שבהם האמינו.

במהלך שירות המילואים שלו בלט בקורס מפקדי פלוגות, עד שמפקדיו ביקשו ממנו לחתום על שירות קבע. בעיניהם היה חלק משדרת הפיקוד העתידית של צה״ל — קצין בעל יכולת, אחריות והשפעה. אך בקיבוץ ראו את הדברים אחרת. הנהגת המשק התנגדה בתוקף לרעיון, בטענה שכישוריו נחוצים דווקא בבית, בתוך המפעל הקיבוצי. לבסוף שב יאיר למשק, וקיבל עליו תפקיד חדש: רכז החטיבה הצעירה בתנועת הקיבוץ המאוחד.

המינוי הזה התאים לאופיו לא פחות מהשירות הצבאי. הוא העניק לו במה רחבה להפיץ את אהבת הארץ בקרב בני הנוער בקיבוצים. במשך כשנתיים נדד ממשק למשק, פוגש קבוצות של נערים ונערות, ומדביק אותם בהתלהבותו. תחת הנהגתו הפכו הסיירות והמסעות לא רק לפעילות חינוכית, אלא לחוויה מעצבת. הוא יזם מסעות אופניים ארוכים, ממטולה ועד אילת, והגה את רעיון “טיולי השרשרת” — מערכת של חילופי קבוצות, שבה משאית שהובילה חבורה אחת אל מסלול טיול, הייתה מחזירה אל ביתם בני נוער מקיבוץ אחר. כך נוצרו מעגלי היכרות, שותפות ותחושת מרחב משותף, ואלפי בני נוער נחשפו לארץ דרך הרגליים והלב גם יחד.

הפזמונאי והמשורר יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, הכיר היטב את יאיר, שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים. "פעולות התנועה והטיולים נחרתו חזק בזיכרוני. יאיר היה אדם מאוד מאופק וסמכותי, מנהיג", הוא מספר. "הוא לא דיבר הרבה, כל מלה שלו היתה שקולה, ומבחינתנו – פקודה. פעם יצאנו לטיול לילי בכרמל, בלילה בלי ירח. היינו בני 11 או 12, והלכנו בשקט בסבך. יאיר עבר לסוף הטור ובכל דקה וחצי בערך נגע בכתפו של ההולך האחרון, וביקש ממנו שיפרוש מהטור לכיוון המחצבה. זה היה מסע מפחיד במטרה לחזק את אומץ הלב. ברור שהיום זה לא מקובל, אבל זו היתה תקופה אחרת. יאיר היה אגדה, דמות שלא רואים היום – גם שכל ישר וגם גישה אנושית לחבר'ה. הלכנו אחריו באש ובמים".

תקופת הרגיעה שלאחר מבצע קדש, כאשר גבולות הדרום שקטו זמנית מפעולות פדאיון וממבצעי תגמול, הבין הרמטכ״ל משה דיין כי דפוסי הלחימה הישנים אינם מספקים עוד. הצבא נדרש לחשיבה חדשה: חדירות עמוקות לשטח האויב, פשיטות ממוקדות על מפקדות, וניתוק צירי תנועה – פעולות יזומות, מתוחכמות וגמישות יותר, שנועדו ליצור יתרון איכותי ולא רק תגובה נקודתית. בתוך החיפוש אחר דמויות שיוכלו לעצב את דפוסי הפעולה החדשים, נראה יאיר בעיני הדרגים הבכירים במטה הכללי כאדם הנכון ברגע הנכון.

.בשנת 1958 הגיעה ליגור פמליה צבאית שכללה את מח״ט הצנחנים מנחם אבירם ואת סגנו, מוטה גור, במטרה ברורה: לגייס את יאיר לתפקיד מפקד סיירת הצנחנים. “רצינו להביא אדם ברמתו ובדמותו של יאיר, כדי שנוכל לגבש תורת הפעלה של הסיירת במלחמה סדירה”, הסביר אבירם. “ביצירתיות שאפיינה אותו, וביכולתו האנליטית, כשהוא משוחרר מדפוסי פעולות התגמול – יאיר היה האיש המתאים”.

אלא שהדבר לא היה פשוט כלל. בתנועה הקיבוצית שרר כלל מחייב: חבר אינו יוצא לתפקיד חיצוני אלא אם הקיבוץ עצמו מבקש זאת ממנו. ואילו ביגור כבר ייעדו ליאיר תפקיד אחר, חשוב לא פחות: מזכיר הקיבוץ, והוא בן עשרים ושש בלבד. ותיקי המשק זוכרים עד היום את האסיפה הסוערת שהתכנסה לדון בסוגיה. סביב שולחן אחד ישבו חברי הקיבוץ, ומולם קציני הצבא שבאו לשכנע. הדיון היה טעון, ארוך ורב־קולות, ורק בסופו קם יאיר לדבר.

הוא הודה כי ההתלבטות קשה. אין זו משיכה לחיי הצבא או להוויו, אמר, אלא רצון אחר: להכיר מקומות חדשים ונידחים בארץ, לסייר בהם, ולחלוק את ידיעותיו עם אחרים. מתוך אותה כמיהה לסיור, להיכרות עם הארץ ולהדרכה, גמלה בלבו ההחלטה להתגייס. דבריו, שנאמרו בפשטות ובכנות, הם שהכריעו את הכף. הקיבוץ הסכים לבסוף לשחררו לשירות, אך בתנאי ברור: לשנה אחת בלבד, שלאחריה ישוב אל יגור ואל תפקידו במשק.

בתפקיד זה, בתקופת הרגיעה היחסית שאחרי מבצע קדש, העביר את הדגש מפעולות תגמול, אל עבר יכולות הסיור והניידות הנדרשות מסיירת במלחמה. בהתאם לכך הנהיג בסיירת מסעות אופניים, ושימוש באופנועים וגמלים במטרה לשפר את ניידות הלוחמים[10]. ביזמתו נסלל כביש הפטרולים לאורך גבול מצרים, ונפרץ "מעלה היעלים", שחיבר לראשונה את רמת המדבר עם אזור סדום. שם המעלה הוסב כחודש אחרי מותו ל"מעלה יאיר".

שנה אחת בלבד פיקד סרן יאיר פלד על הסיירת, אך העשייה האינטנסיבית הותירה חותמה לשנים רבות, והפכה אותו למיתוס שעליו מתחנכים דורות של לוחמים, עד ימינו.

יאיר היה מפקד הסיירת היחיד לדורותיה שלא צמח מתוך חטיבת הצנחנים עצמה. הוא הגיע אל היחידה מבחוץ, ללא הרקע המסורתי של “צנחן מבטן ומלידה”. “הוא הגיע אלינו ירוק, בלי כנפי צנחן”, נזכר רמי דור, שהיה אז חייל בסיירת. “זה היה משונה שסרן מגיע לצנחנים בלי כנפי צנחנים”, הוא מוסיף בחיוך. בפועל היו ליאיר כנפי צניחה, אך הוא בחר שלא לענוד אותן — מתוך הסתייגות מסמלי סטטוס ומתוך רצון להתרחק מכל מה שנראה לו כהבלטת דרגה או יוקרה חיצונית.

עד מהרה הבינו החיילים שזה אינו ההבדל היחיד. בשיחת הפלוגה הראשונה שכינס, כפי שמתואר בספר “דרך יאיר” מאת יוסף ארגמן, הוא הפתיע אותם בגישה בלתי שגרתית. במקום לשאת נאום פתיחה, נתן תחילה את זכות הדיבור לחיילים. הדמוקרטיה הפתאומית שהונחתה עליהם הותירה אותם המומים, ורובם שתקו. הראשון שהתעשת התלונן על המשמעת הנוקשה ועל הגבלת החופשות. יאיר הקשיב בשקט, מבלי להפסיקו. לאחר שכל הדוברים סיימו, קם ואמר בפשטות: “בעניין החופשות, ייתכן שאני טועה. אחשוב על כך פעם נוספת.”

עבור החיילים הייתה זו הפתעה גמורה: מפקד פלוגה חדש, המוכן להודות באפשרות שטעה. המתח החל להתפוגג, אך אז עבר יאיר לעיקר. “האחריות לחייו של כל אחד מכם נתונה בידי,” אמר, “ולכן אינני יכול לקבל את הטענה שאתם כבר פלוגה מאומנת ואין לכם עוד מה ללמוד. מה שמדאיג אותי הוא שלא שמעתי מאף אחד דרישה שבשבתות שבהן נישאר בבסיס נצא לדילוגים בוואדיות ובהרי הנגב. למזמז שבת בבסיס זו ברירה עלובה.”

לדבריו, בסיירת יהיו רק “משוגעים לדבר” — אנשים שמבקשים את הקושי, את האתגר ואת הדרך הארוכה. ואז, להפתעת כולם, הודיע: בתוך חמש דקות יוצאים לריצה של עשרה קילומטרים. וכך, עוד לפני שהספיקו לעכל את דבריו, כבר מצאו עצמם החיילים רצים בעקבות המפקד החדש, אל מה שהפך במהרה לסגנון הפיקוד הייחודי שלו.

גדי מורן, בן קיבוץ יגור וסגנו של יאיר בסיירת, סבור כי אין להבין את דמותו של יאיר דרך משקפיים צבאיים בלבד. בעיניו, היה בו משהו רחב ועדין יותר, מין איכות של מעוף והשראה שלא התאימה למסגרות נוקשות של דרגות ופקודות. “היה בו משהו אוורירי,” הוא נזכר, “מין השראה שמרחפת מעל היומיום.”

יאיר, לדבריו, היה כריזמטי מטבעו — אדם שסביבו נוצרה משיכה טבעית, מודל לחיקוי בלי מאמץ. היה בו חוש הומור חי וצחוק כובש, שהפיג מתחים ויצר תחושת קרבה גם בתנאים קשים. לצד זאת היה גם אדם מוזיקלי, שהביא עמו אל תוך חיי הסיירת עולם תרבותי שלם: הוא לימד את חייליו שירים מתקופת מלחמת העולם השנייה, ובעיקר שירים של הצבא האדום, כאילו ביקש לחבר את ההווה הצבאי המקומי אל מסורת רחבה יותר של לוחמים ואידיאלים.

קסמו של יאיר, כך מתאר מורן, נבע מן השילוב הבלתי רגיל בין רומנטיקה ודמיון לבין חשיבה מעשית ומפוכחת. הוא ידע לחלום, אך גם ידע לתרגם את החלום לתוכנית פעולה. הדוגמה האישית לא הייתה עבורו סיסמה, אלא דרך חיים — עיקרון שעל פיו פעל, ושאותו ציפו חייליו לראות מתגשם בכל צעד שעשה.

פלד ביטא את יצירתיותו המבצעית בדרכים בלתי שגרתיות, שהעידו על חשיבה פתוחה ועל נכונות ללמוד גם ממקורות לא צבאיים. כך, למשל, הכניס גמלים לפעילות הסיירת, מתוך מחשבה להשתמש בהם במבצעים בעומק סיני. בעיניו, אם הבדואים יודעים לנצל את כישורי הגמלים לתנועה במדבר, אין סיבה שהצבא לא ילמד מהם. הגמל, שהותאם לתנאי השטח הקשים, נראה לו אמצעי תנועה טבעי ויעיל יותר מכל כלי ממונע במרחבים מסוימים.

לאחר שלמד כיצד לשכנע את הדרגים הבכירים לאשר את רעיונותיו הבלתי שגרתיים, הרחיב את ניסוייו גם לאמצעי תנועה אחרים. הוא גייס לסיירת אופניים, וכשארבעים זוגות הגיעו ליחידה, התבדחו בחטיבה כי בקרוב יעברו אנשי הסיירת לרכוב על קורקינטים. אך פלד ידע היטב מה מטרתו. הוא תכנן תרגיל יוצא דופן: הגעה למדבר יהודה, קבלת אופניים בהצנחה במישור עמיעז שליד סדום, ומשם רכיבה דרומה עד אילת.

גדי מורן, אף הוא בן יגור, שהשתתף בתרגיל, הסביר כי מאחורי הרעיון עמד היגיון מבצעי ברור: “אם צריך לפעול מאחורי הקווים, צריך לצנוח ולהסתלק במהירות.” בהתאם לכך התאמנו החיילים בלחימה תוך כדי תנועה — זריקת רימונים במהלך רכיבה, ירי מן המותן כשיד אחת אוחזת בכידון, ושמירה על קצב תנועה גבוה גם בתנאי שטח קשים.

“מילת המפתח של יאיר הייתה ‘ניידות’,” נזכר בר־חיים. “באופניים, בג’יפים, בגמלים ובאופנועים — כל דבר שיכול להפוך את התנועה במדבר ליתרון קרבי.” עבור פלד, האמצעי היה משני; העיקר היה היכולת לנוע במהירות, להפתיע, ולהפוך את המרחב המדברי לכלי טקטי בידי הלוחמים.

יאיר לא הסתפק בפריצת דרכי מחשבה, אלא יזם גם פריצות דרכים של ממש בשטח. הוא שכנע את אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה, לפרוץ דרך מראש זוהר אל ים המלח. באותם ימים, טרם הקמת ערד, קישרה דרך עפר יחידה בין עין גדי לשאר חלקי המדינה, והחשש היה שהירדנים יוכלו לנתק את הקיבוץ בקלות. המצוקים התלולים לאורך הציר לא הרתיעו את פלד. הוא בחר בתוואי מעלה יעלים, ויחד עם חייליו פרץ את הדרך במכושים ובחומרי נפץ. בתוך שלושה ימים הוכנע המצוק, והדרך שנפרצה אז מגיעה כיום מצפון למלונות ים המלח. “פריצות הדרך היו חוויה יוצאת מן הכלל,” נזכר שונרי. “יאיר הבין בגיאולוגיה וידע לנווט לפי שכבות הסלע. הוא ידע היכן יש סכנת התמוטטות והיכן אפשר לפרוץ בבטחה.”

בהמשך מימש רעיון נוסף: פריצת ציר לאורך גבול מצרים. הוא גייס למשימה את אחיו יודק’ה, ושלח אותו לשכנע בני נוער מכל הארץ להצטרף למבצע. כעבור שבוע חזר עם שישים נערים מן הקיבוצים, וביולי 1959 הצטרפו לחיילי הסיירת. בתוך שלושה ימי עבודה קשים תחת השמש המדברית נפרצה הדרך. בני הנוער זכו ביום חופשה באילת, ויאיר שיגר למפקדו מברק קצר: “הדרך נפרצה, נמצאים באילת, לכולם שלום". הדרכים שפרץ פלד בנגב ובמדבר יהודה, נמצאות בשימוש עד היום. "מעלה יאיר" שאותו פרצו אנשי הסיירות בפיקודו, נותר עד היום דרך הג'יפים היחידה היורדת מרמת המדבר דרך מצוק העתקים אל ים המלח. הדרך שנמצאת לאורך גבול מצרים, ומחברת את הר חריף עם ניצנה והיום עובר בה כביש 10 ושאותה פרץ, נקראת על שמו "דרך יאיר"[11].

זה היה לילה שקט לכאורה, אחד מאותם לילות מדבריים שבהם השמים נמוכים וזרועי כוכבים, והחול סופג כל צליל. בספטמבר 1959 יצא יאיר לבדו לתרגיל ניווט, כהרגלו. לא היה בכך דבר חריג; הוא נהג לעשות זאת לעיתים קרובות, כאילו המדבר היה עבורו בית שני. אך הפעם, כשהתקרב מועד הסיום, קרה דבר שלא קרה מעולם: הקשר עמו נותק.

בנקודת המפגש בביר חפיר, בנחל ניצנה, המתינו לו פקודיו. השעות חלפו, והמתח החל לכרסם. יאיר לא היה מן האנשים שטועים בניווט. להפך — הוא היה הסמן הימני, האיש שהמדבר היה פתוח לפניו כמו מפה. כשהלילה העמיק והוא לא הופיע, החלו החששות להתחלף בפחד ממשי. החיפושים נמשכו לאורך כל הלילה, בין ערוצי הנחלים והגבעות החשוכות.

עם אור ראשון יצא הרס״פ חגי הרפז לאחד מערוצי הנחלים. בשעה תשע בבוקר הגיע לנחל סרפד, ושם ראה אותו. יאיר שכב על הקרקע, ללא נשקו, דומם. חמישה כדורים מתת־מקלע קרל גוסטב פגעו בו. “ראיתי אותו שוכב,” שחזר הרפז לימים, “וזו הייתה הפתעה קשה. אהבנו אותו מאוד.” הוא מיהר להודיע לפיקוד הדרום ולסגנו של יאיר, גדי מורן.

תוך זמן קצר התמלא המקום באנשי ממשל צבאי, קציני חטיבה ושוטרים. האווירה הייתה כבדה, כמעט אילמת. ארבעים צעדים בלבד מגופתו של יאיר מצא הגשש תרמיל של כדור תשעה מילימטר, מוסתר מתחת לשיח. משם, כך התברר, נורה הכדור הראשון — הקטלני. הרוצחים ארבו לו, ירו, ואז התקרבו ולקחו את ציודו: תת־מקלע עוזי, שני רימונים, משקפת שדה, מכשיר קשר ותעודות. אחר כך עזבו את המקום באיטיות, כאילו המדבר עצמו יכסה על עקבותיהם. אבל המדבר לא הסתיר הכול. הגשש הבחין בשתי שורות עקבות: האחת של נעלי גומי, כמו אלה שנעלו הסיירים המצרים, והשנייה של סנדלי בדואים. שתי שורות דקיקות של סימנים בחול — העדות היחידה למה שאירע באותו לילה שקט, שהפך לילה של אובדן[12].

הרצח יוחס למסתננים בדואים משבט סאראחין, של מטה אל-עזאזמה, שפעלו ככל הנראה בשליחות המודיעין המצרי[13]. אולי הם סגרו חשבון עם סיירת "שקד".

המדינה הצעירה הוכתה בהלם כשנודע דבר רציחתו, ב-7 בספטמבר 59'. כותרות ראשיות בעיתונים דיווחו על מציאת גופתו של מפקד סיירת צנחנים, שרבים סברו שקורץ מחומר של רמטכ"לים. אלפים השתתפו בהלווייתו של מי שהיה פניה הצעירים והאמיצים של ישראל: בן קיבוץ יגור, קצין נערץ ואבהי שראה את עצמו כמחנך ולא כמפקד, איש שטח ומעש שפרץ דרכים, במדבר ובמחשבה הצבאית. מותו זכה לתהודה ציבורית והוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין ביגור.

הותיר אחריו אשה  ובת, יעל, שנולדה אחרי מותו. לימים, אלמנתו נישאה לרפאל (רפי) איתן, ששירת בפלמ"ח ביגור בשנות ה-40 ושם קיבל את כינויו "המסריח". אחיו יודק'ה לפד, שירת בסיירת גולני, פיקד על גדוד 51 בקרב על החרמון, במלחמת יום הכיפורים והשתחרר מצה"ל ב-1992, בדרגת תת-אלוף..

יומיים לאחר מותו של יאיר, הורה אלוף הפיקוד יפה על "מבצע הגר"

בעקבות רצח פלד, הורה אלוף פיקוד הדרום, אברהם יפה על מבצע 'הגר'- " – פרפראזה אירונית על שילוחם של הגר וישמעאל למדבר על ידי אברהם אבינו – במטרה לגרש את הסראחינים מהר הנגב. משתפי הפעולה עם הצבא פונו לאזור דימונה והאחרים שבחרו לא לשתף פעולה, אולצו על ידי חבריו של יאיר בסיירת, לעבור לסיני ביריות, על ידי תפיסת בורות המים שלהם[14].

לימים סיפרה אלמנתו: שרגע נוסף חקוק בה, חודשיים לאחר הירצחו של יאיר, כשהשקיפה מחלון מפעל בקיבוץ אל בית הקברות. בחוץ ירד גשם כבד, ואת תחושתה אז, היא אומרת, מיטיב לתאר שירו של יהודה עמיחי, "גשם בשדה הקרב": "גשם יורד על פני רעי/ על פני רעי החיים אשר/ מכסים ראשיהם בשמיכה/ ועל פני רעי המתים/ אשר אינם מכסים עוד"[15].

באזכרה שנערכה במלאת חמישים למותו, בהר חזקיהו שבהאי אילת, שם הוסר הלוט מעל שלט שהניחה רשות הטבע והגנים, המספר אודות "דרך יאיר" העוברת על גבול מצרים, אמר עזריה אלון, שבאותו זמן מלאו לו 90:  "עוד לפני שהכרנו אישית, כבר ידעתי מיהו. אז לא היתה קיימת עדיין המלה 'כריזמה', אבל זה מה שהיה ליאיר: בקומה, במראה, בדיבור ובכל הופעתו".

ב-16 בספטמבר 2010, הובאו לראשונה בעיתון "הארץ",  עדויות שלפיהן שני הבדואים שרצחו אותו לא נתפסו במקרה, אלא הוסגרו בידי בני שבטם, על פי ההערכה בתמורה להבטחה לקבל אזרחות ישראלית. לפי אותן עדויות, הם חוסלו הרחק מן העין, במדבר, ללא משפט וללא כל תיעוד רשמי. מבחינה רשמית נותר הרצח בלתי מפוענח, אולם תיק החקירה המשטרתי, שנפתח לעיון הציבור כחמישים שנה לאחר סגירתו בעקבות בקשת מוסף “הארץ”, שופך אור חדש על הפרשה ומעניק לה הקשר שונה מזה שהיה ידוע עד כה.

פועלו של פלד נחרת עמוק בלבבות האנשים שחייהם הצטלבו בשלו, אך גם תוצאות מותו נחרתו בתודעתם של בני השבטים הבדואיים באזור. העונש הקולקטיבי שהוטל על בני השבט שמקרבו יצאו הרוצחים — גירושם של מאות מהם לסיני — סימן בעיניהם את כינון הריבונות הישראלית במרחב שהיה עד אז אזור ספר פרוץ בדרום הנגב. המקום שבו נרצח פלד, בנחל סרפד שממערב למצפה רמון, כ־שישה קילומטרים בלבד מן הגבול המצרי, על נתיב המשמש עד היום להברחות, מכונה בפי הבדואים עד היום ביראה: “קבר א־דאבט” — קבר הקצין.

כמה מאנשי הצבא ששירתו באזור באותן שנים, ושעמם נערכו ראיונות, סבורים כי חיסול הרוצחים וגירוש השבט היו צעדים שנראו להם אז טבעיים, ואפילו הכרחיים, במסגרת כללי המשחק הבלתי כתובים של המרחב. לדבריהם, מדובר בפרשה אחת מני רבות שנמדדו לפי אמות המידה של זמנן, ושקשה לשפוט אותן בכלים מוסריים בני זמננו. הנקמה, מבחינתם, הייתה תגובה להלם שפקד את הצבא ואת הממשלה בעקבות אובדן מפקד נערץ, ואף הזדמנות לנצל רגע היסטורי לשינוי המאזן הדמוגרפי בדרום. אך בני משפחתו של יאיר האמינו אז, כפי שהם מאמינים גם היום, כי אילו הדבר היה תלוי בו, לא היה נותן יד למעשה של נקמת דם; אופיו ואמונותיו, אהבת האדם שהנחתה אותו, היו מובילים אותו להתנגד לפעולה שסתרה את ערכיו הבסיסיים ביותר.

5. ברל רפטור

במכנסי החאקי הקצרים שלו היה ברל רפטור לסמל: איש צנוע, ישר וקנאי, שהשררה ההסתדרותית סירבה להידבק בו.

ברל (דב) רפטור נולד ב-7 באוגוסט 1902 ברוז'ין שבדרום-מערב האימפריה הרוסית, בעיירה יהודית קטנה באזור אוקראינה של ימינו. הוא גדל במשפחה יהודית מסורתית, אחד מארבעה ילדים. על שנות ילדותו ידוע מעט, שכן לא הרבה לספר עליהן, אך כבר בגיל צעיר ניכר בו הדחף החלוצי. ערב מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן שתים-עשרה בלבד, ניסה להכשיר את עצמו לעבודה פיזית אצל קרובי משפחה בקישינב ובברדיצ'ב – ניסיון שנכשל אך העיד על רצונו להשתלב במפעל הציוני. בגיל חמש-עשרה החל ללמוד בגימנסיה העברית ברוז'ין, ובמקביל היה פעיל בתנועות הנוער החלוציות "דרור" ו"החלוץ". אלו היו שנות מהפכה, מלחמת אזרחים ופוגרומים באוקראינה, ורפטור השתתף בהגנה העצמית של היהודים – חוויה שעיצבה את דרכו הביטחונית בעתיד

ביוני 1920 יצא עם חבריו לעלייה לארץ ישראל. הדרך הייתה רצופה קשיים: הקבוצה נעצרה ונמלטה, הגיעה לקישינב, עבדה שם זמן-מה ורק לאחר ארבעה חודשי הכנות עלתה לאנייה שהביאה אותה לחיפה באוקטובר 1920. רפטור ירד לחוף כשהוא נושא עמו שני אקדחים לצד טלית ותפילין – סמל למתח שבין המסורת לבין דמות הפועל העברי החדש שייצג

עם בואו הצטרף למפלגת אחדות העבודה והשתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות בדצמבר 1920. כבר למחרת סיום הוועידה נבחר לחבר ועד פועלי חיפה – עדות לכישורי ההנהגה שבלטו בו. לפרנסתו עבד תחילה במחצבה ולאחר מכן כסבל בנמל חיפה, עבודה פיזית קשה שהגשימה את אידיאל "כיבוש העבודה". במקביל פעל במזכירות מועצת הפועלים וכתב רשימות על חיי הפועלים עבור ברל כצנלסון בעיתון "קונטרס". הוא היה גם חבר בפלוגת חיפה של גדוד העבודה

במקביל לפעילותו הציבורית היה מעורב גם בענייני ביטחון. רפטור נמנה עם המפקדה הראשונה של "ההגנה" בחיפה, סייע לקליטת עולים בלתי-לגאליים והשתמש בעבודתו בנמל להברחת נשק לארץ. פעילות זו דרשה אומץ ותושייה והציבה אותו בשורה הראשונה של אנשי הביטחון של היישוב

בחורף 1922 זכה לרגע סמלי: דוד בן-גוריון הציג אותו ואת חבריו הפועלים בפני רמזי מקדונלד, מנהיג הלייבור הבריטי, כדוגמה ל"טיפוס החדש של הפועל העברי". מקדונלד התרשם מן הסבלים היהודים – מראה שלא הכיר באנגליה – והדברים שיקפו את המהפך החברתי-לאומי שביקשה הציונות לחולל

במועצת פועלי חיפה עסק רפטור בארגון עובדים ובניהול מאבקיהם. סגנונו התאפיין באחריות ובשיקול דעת: הוא העדיף שכנוע והידברות על פני שביתות מיידיות, מתוך הבנה שכלכלה קטנה ושברירית אינה יכולה להרשות לעצמה סכסוכים ממושכים. דוגמה מובהקת לכך הייתה שביתת מפעל המלט "נשר" בשנת 1924. כאשר הנהלת המפעל ביקשה להקים גוף עובדים חלופי ולהוריד את השכר, הוביל רפטור משא ומתן ממושך שהסתיים בהכרה מלאה של ההנהלה בהסתדרות ובוועד העובדים, ובשיפור תנאי העבודה – ללא שביתה.

רפטור היה פעיל גם בקליטת העלייה הרביעית באמצע שנות העשרים. הוא נמנה עם ועדת העלייה של מועצת פועלי חיפה, שעסקה בהשמת העולים בעבודה בתקופה של משבר כלכלי. בשנת 1927 היה מעורב בשביתת פועלי דפוס רוטנברג. בעקבות השביתה נעצר עם חברי מזכירות מועצת הפועלים, אך זוכה בבית המשפט. אף שהשביתה לא הצליחה, האירוע חיזק את מעמדו כמנהיג פועלים נחוש. עם החרפת המשבר הכלכלי הוקם "מרכז העבודה" של ההסתדרות, ורפטור נמנה עם חבריו. הגוף ניסה להתמודד עם האבטלה באמצעות מדיניות תעסוקה והפעלת לחץ על השלטון הבריטי, אך הצלחתו הייתה מוגבלת. המשבר הוקל רק עם פתיחת פרויקט תחנת הכוח בנהריים, שסיפק עבודה לאלפים.

בשנת 1930 היה רפטור ממייסדי מפא"י, וב-1935 נבחר כציר לקונגרס הציוני. באותה שנה נמנה עם הנהלת חברת סולל בונה, הגוף המרכזי של ההסתדרות בבניית הארץ. מבחינה אידאולוגית השתייך לזרם האקטיביסטי של הקיבוץ המאוחד, ותמך בפעילות נמרצת נגד מדיניות הספר הלבן הבריטי. הוא אף הזדהה עם הפגנות אלימות נגד תקנות הקרקע וביקר אסירים ביטחוניים. במלחמת העולם השנייה פעל במסגרת כפולה: מצד אחד טיפל בבעיות הפועלים במחנות הצבא הבריטי במסגרת סולל בונה, ומצד אחר סייע ל"הגנה" בענייני רכש ומודיעין. הוא גם היה חבר בוועדה שהפעילה את משרדי הגיוס ליהודי הארץ.

בשנת 1944 פרש ממפא"י עם "סיעה ב'", ששמרה על הקו הסוציאליסטי המקורי, והצטרף להנהגת התנועה לאחדות העבודה – פועלי ציון. ביוני 1946, במהלך "השבת השחורה", נעצר עם ראשי היישוב והוחזק בעתלית וברפיח – עדות למעמדו המרכזי בהנהגת הציבור היהודי

רפטור היה חבר מועצת העם וחתם על מגילת העצמאות. הוא זכור במיוחד בשל הופעתו לטקס ההכרזה במכנסיים קצרים – לבוש קיבוצי פשוט שבלט באירוע החגיגי. לאחר הקמת המדינה היה חבר מועצת המדינה הזמנית ונבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ"ם. בהמשך שימש חבר הוועד הפועל של ההסתדרות מטעם מפ"ם ולאחר מכן מטעם אחדות העבודה

לאחר פרישתו מהנהלת סולל בונה עבר לעבוד בחברת צים ושימש חבר דירקטוריון גם לאחר שיצא לגמלאות.בשנותיו האחרונות בילה באורח חיים שקט, כשמדי סוף שבוע  היה מגיע לקיבוץ, לבת זוגו, סוניה ("סונקה"), ממייסדות המשק[16]. למרות שלא היה חבר המשק, נקבר ביגור, לבקשתה המפורשת של חברתו.

ב'כותרת ראשית' נכתב עליו: ,

"אפשר לצאת למסע ישראלי דרך מורדות הכרמל לכיוון נשר, להיבלע בצבעי הכורכר הלוהטים לאורך האספלט, לסטות מעט אל משק יגור, ושם, על ספסל קטן המנציח את זכרו של ברל רפטור — כולו איש גדוד העבודה והתיישבות ההסתדרות — לחוש כיצד הצחוק ההוא הפך לעבר, והגוף כבר אינו נענה.

לדבריו, השינוי הגדול איננו רק מדיני אלא חברתי. “פעם,” הוא אומר, “בני אדם חיו אחרת. כמו בקיבוץ – בית קטן, חום, עמל. היום מחפשים את החיים הקלים.” הוא מצביע על התופעה של צעירים שאינם עובדים: “שישים–שבעים אלף איש מקבלים כסף מן הממשלה ונוסעים במכוניותיהם לאוניברסיטה. כך אי אפשר לבנות מדינה.”

" גם עכשיו, כמעט כחיה נכחדת, פועל עברי מן הדור ההוא, עיניו עצובות והקמטים חורצים את פניו. הוא זוכר ימים אחרים, ימים של ועידות יסוד ושל אמונה גדולה. שם, כך הוא אומר, חברי ההסתדרות היו חברים באמת, לא חברים בשם בלבד. “זה לא היה רק ארגון,” הוא נזכר, “זו הייתה דרך חיים…[…]  "ברל רפטור איננו נואם עוד מעל בימות, ואיננו כותב בעיתונים. הוא יושב בשקט, מביט במדינה שקמה מתוך חלום חייו, ושואל אם עדיין יש בה מקום לאותו חלום ישן של עבודה, שוויון וחברות אמת. בין אנחת ייאוש לניצוץ של תקווה, נשארת דמותו כסמל לדור שבנה מדינה מתוך אמונה, ומביט בה כעת בעיניים פקוחות – וגילוי לב". [..]לא עוד מאמרי ביקורת ב“הפועל הצעיר”, לא עוד נאומים בוועידות. שלושים שנה חלפו מאז ימי השיא, והעולם השתנה[17].

רפטור נפטר ב-23 במרץ 1989, בן 86, ונקבר ביגור. הוא לא חי ביגור, אלא דמותו משקפת את סיפורו של הפועל העברי החדש: נער מהגולה שהפך לסבל בנמל, למנהיג פועלים, לאיש ביטחון ולמדינאי, ולבסוף לחבר קיבוץ שמצא את מקומו בארץ שעל בניינה עמל כל חייו

6. יורם טהר לב.

יוֹרָם טַהַרְלֵב (1938 –2022) היה פזמונאי, עורך, מחזאי, סופר, מתרגם וסטנדאפיסט. במהלך הקריירה של טהרלב, אשר נמשכה קרוב ל-60 שנה, כתב קרוב ל-1,000 שירים, שבוצעו על ידי מיטב הזמרים והמבצעים בישראל. נולד וגדל בקיבוץ יגור, לסופר והמשורר חיים טהרלב. אביו זיהה את הכישרון של בנו וקנה לו מחברת מקושטת בה כתב את שיריו הראשונים. השירים אבדו עם אירועי 'השבת השחורה' בקיבוץ יגור. יורם כילד ונער הושפע מגדולי השירה והזמר מביאליק ועד נתן אלתרמן וחיים חפר.  בעת שירותו הצבאי שימש כתב בעיתון "במחנה גדנ"ע" ולאחר מכן שימש כעורך עיתון זה ו"במחנה נח"ל". במשך שנים רבות עבד כעורך בהוצאה לאור של משרד הביטחון. נחום היימן היה הראשון שהלחין משיריו, לאחר שטהרלב שלח אליו את מלות השיר "את ואני והרוח", וביקש שילחינו. השיר הוקלט על ידי צמד "הפרברים" בשנת 1964. קשר מיוחד היה לטהרלב עם המלחין יאיר רוזנבלום, והם חתומים יחד על להיטים רבים. בין היתר, משירי הלהקות הצבאיות: "ישנן בנות", "היֵה לי חבר היֵה לי אח", "גבעת התחמושת", "אנשי הדממה", "את עיניך שא מזרחה" (לחן: אורי קריב), "שירו של צנחן", "אין כבר דרך חזרה", ועוד. שירים נוספים של טהרלב הולחנו על ידי גדולי מלחיני הזמר העברי,. טהרלב כתב מספר רב של שירים ופזמונים, רבים מהם לפסטיבלים ולתחרויות שונות, כולל לפסטיבלי הזמר ולאירוויזיון. לטהרלב רפרטואר מגוון, ובין שיריו אפשר למצוא שירי אהבה, שירי מולדת, שירי טבע, שירים תנכיים ושירים הומוריסטיים.

השיר "גבעת התחמושת" בלחנו של רוזנבלום, השאיר את רישומו בזכות תיאורו האותנטי של הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. "היֵה לי חבר היֵה לי אח" בלחנו של רוזנבלום הוא שיר על אחוות לוחמים והשיר "הבלדה על יואל משה סלומון" בלחנו של שלום חנוך ובביצוע אריק איינשטיין, שמתחיל במילים "בבוקר לח בשנת תרל"ח", הוא תיאור אפיזודה בהיסטוריה של ארץ-ישראל (ייסוד פתח תקווה). השיר "על כפיו יביא" בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועה של רבקה זהר, נכתב על סמך מפגש עם נגר מובטל באחת משכונות העוני בארץ, היושב מיואש בבית מלאכתו השומם, וכולו כמיהה לבנות כיסא לאליהו הנביא שיבוא ויגאל אותו מצרותיו.

רבים משיריו כתב טהרלב בהשראת חוויות נעוריו בקיבוץ יגור, בהם: "ההר הירוק תמיד" בלחנו של מוני אמריליו , שכתב על ילדותו אל מול הר הכרמל שלרגליו שוכן הקיבוץ, "ארבע אחר הצהריים" בלחנו של רוזנבלום המתאר את הווי החיים היומיומי בקיבוץ, "בפרדס ליד השוקת" בלחנה של נורית הירש, שכתב על המטעים בהם עבד ואליהם נהג ללכת להתבודד ו"צל ומי באר" בלחנו של לוי שער המבוסס על הגעת המעפילים ששוחררו ממחנה המעצר בעתיתי באוקטובר 1945. עליהם הוא כתב "מי שסוכתו נופלת חרש יכנס בדלת, ועד עולם יוכל להישאר". "בשביל אל הבריכות" בלחנה של טוראל ובביצוע חוה אלברשטיין, בלדה על רקע נופי הקיבוץ שנכתבה אחרי מלחמת ששת הימים וכן "ההולכים אחרי השמש"[18]..במאה ה-21 הרבה להופיע בפני קהל בסיפורים ובשירים מפרי עטו בלוויית זמרת, בתוכניות כמו "וטהר ליבנו" ו"קום והתהלך בארץ". בעת מגפת הקורונה המשיך טהרלב לפרסם סיפורים ושירים פרי עטו עם פן הומוריסטי, כדוגמה, פואמה לכנרת בשם "ממשלי הקורונה – הכנרת".

למרות שיורם טהר לב כתב למעלה מאלף שירים, הוא לעולם לא קרא אותם מהכתוב, אלר דקלם אותם בעל פה. מתברר שזה כתוצאה מהטראומה שעבר, כאשר של לקיבוץ, אחרי חיפושי הנשק האלימם של הבריטים ב"שבת השחורה" וגילה כי מחברת השיירם שלו נעלמה.

טהרלב נפטר ב-6 בינואר 2022 בביתו, בגיל 83, לאחר מאבק במחלת הסרטן ובחר להיקבר בקיבוץ יגור, כפי שכתב בשיר "ההר הירוק", "לשכב בצלך כרמל".

אביטל תבורי

אביטל תבורי נולד ב-20.10.1929 ביגור, להוריו איטה ובנימין ואח לכרמלה.

ילדותו ונעוריו עברו עליו בחברת בני מחזור ג׳ ביגור, בין אוהלים, צריפים ובניינים בודדים – נופי יגור הצעירה. בתור ילד, חווה את הגעת המעפילים, שחצו את הכרמל, בדרכם ממחנה המעצר אשר בעתלית וזכר כל פרט.

ראו באתר זה: טיול בעקבות המעפילים.

אביטל נישא לדרורה, בת יגור, ב-1954. יחד הביאו לעולם את איילת, דלית, טל, הדס ורן. עם השנים התפתחו ענפי המשפחה, ואביטל זכה לראות נכדים ונינים. אביטל עבד ביגור, בין השאר, ברפת, בלגין ובנגריה. שנתיים התגייסה המשפחה לעזרת מלכיה, הקיבוץ הצעיר שיגור אימצה. אביטל היה מכור לנופי ארץ ישראל בין הכרמל לתבור והרבה מעבר להם.

סקרנותו הובילה אותו, אחרי גיל ארבעים, חזרה לספסל הלימודים, ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. במסגרת לימודיו ואחריהם אביטל הרחיב את מסעותיו בנופי ישראל והדריך טיולים. הצמא למראות הנוף לא שכך מעולם.

בשנים האחרונות, למרות מגבלות הגיל, לא ויתר אביטל על הליכה יומית בשבילי יגור, במורדות הכרמל. אפילו בימי החורף הקרים הלך בסנדלים ובמכנסיים קצרים והפך להיות חלק מהנוף היגורי.

נפטר ב-24-11-2025

הערות

[1] לאופר, ימי מלך, עמ' 159; מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם "הרבי מלובביץ' בחייו ובחיים שלאחר חייו", על פי צבי הרכבי, ספר יקטרינוסלב, ירושלים – תל אביב תשל"ג, עמ' 119; יחיאל הררי, סודו של הרבי, עמודים 75-77

[2] יעקב גורן, ישראל בר-יהודה: איש בשליחות תנועה, אפעל: יד טבנקין, תשנ"ב , עמ' 14.

[3] דוד תדהר (עורך), "ישראל בר-יהודה (אידלסון)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1867; ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ישראל בר־יהודה, או: מלחמת שלשים שנה על ו"ו החיבור, מעריב, 16 בינואר .1953

[4] יהודית תידול באומל, גיבורים למופת, צנחני הישוב במלחמת העולם השניה ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מכון בן גורין, שדה בוקר, 2004, עמ' 21

[5] יהודה אחישר, "בשליחות לארץ אויה, מגן בסתר, עמ' 239

[6] יומנו האישי של ליובה גוקובסקי, "בשליחות לארץ אויב", מובא אצל תידול באומל, עמ' 22

[7] גולן, אביבה. צנחני היישוב: סיפורם של שלושים ושבעה המתנדבים. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994. ברזילי, אמיר., הצנחנים: פרשת שלושים ושבעה. תל אביב: מעריב, 1977.

שוחט, זאב (עורך)., שלושים ושבעה הצנחנים.תל אביב: עם עובד, 1964.

[8] עיתון הארץ. דיווחים על אסון המטוס במעגן, יולי–אוגוסט 1954. — סדרת כתבות וידיעות סמוכות לאירוע, כולל תחקירים מאוחרים.

עיתון דבר. דיווחי חדשות והספדים על אסון מעגן, יולי 1954.

[9] אחישר, יהודה [אריה (ליובה) גוקובסקי].,אל אשר נקראתי.תל אביב: עם עובד, 1955.

[10] יעקב בר חיים, מסע הגמלים המעופפים

[11] שי יגל‏, יאיר פלד: מפקד הסיירת שחלם על יחידת אופניים מוצנחת, באתר וואלה, 1 במאי 2017

[12] אורי דן, יאיר פלד לא הגיע למפגש, מעריב, 9 בספטמבר 1959

[13] נהרגו שלושה בדואים שתקפו משמר צה"ל, דבר, 21 בספטמבר 1959

[14] עפרי שובל, בשנת 59' נרצח יאיר פלד, מפקד סיירת צנחנים. אבל מי רצח את רוצחיו? חשיפה, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2010

[15] שם, שם.

[16] דוד תדהר (עורך), "דב (ברל) רפטור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2930

ד. דיוקנאי, ראשים בישראל: ברל רפטור, מעריב, 13 במאי 1955

[17] אבי כצמן, מה ברל אומר, כותרת ראשית, 4 במאי 1988

[18] הכהן, אליהו. שירים עבריים: מאה שנות זמר עברי. תל אביב: עם עובד, 1999.`זעירא, מוטי. מקהלה עליזה: זמר עברי והחברה הישראלית. ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2005.; טהרלב, יורם. אין כבר דרך חזרה: סיפור חיי. תל אביב: ידיעות ספרים, 2017.; קוטנר, יואב. שירונט: ספר הזמר הישראלי. תל אביב: כנרת, זמורה־ביתן, 2006.; שחר, נתן (עורך). אנציקלופדיה של הזמר העברי. תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך, שנים שונות.; הספרייה הלאומית. “יורם טהרלב” – ערך ביוגרפי ומאגר שירים. ירושלים.