תולדות אסיה התיכונה בעת החדשה

 אסיה התיכונה – מהכיבוש הרוסי ועד להקמת ברית המועצות

כתב: גילי חסקין; 12-04-2025

ראו קודם: תולדות אסיה התיכונה, מהכיבוש המונגולי ועד להופעת האוזבקים ;

ראו גם: אוזבקיסטן, המלצות לקריאה

להרצאה בנושא אסיה התיכונה.

מבוא

תושבי האזור (למעט הטג'יקים), דיברו בשפות טורקיות, משם כך נקרא האזור "טורקסטן" ודתם היתה מוסלמית. אבל החברה המרכז אסייתית לא הייתה בשום אופן עשויה מקשה אחת. קרעים רבים חצו אותה לאורכה ולרוחבה: כפר מול עיר, שוכני ההרים מול שוכני המישורים, דת, שבטיות ויריבויות בין אזורים מסוימים לאחרים.

יתרה מזאת, גם בקרב אוכלוסיות הומוגניות מבחינה אתנית, כמו הקזחים למשל, היו יריבויות בין שבטים. קווי השבר בתוך החברה המרכז אסייתית, לא חפפו את הגבולות האתניים. לפיכך מה שאפיין את החברה המרכז אסייתית, הוא היותה חברה של מורשת וניסיון עבר משותפים, ולא חברה של אינטרסים משותפים. כל אותם קרעים מנעו כל תחושה של קונצנזוס, שניתן לגבש סביבו ארגון וסדר חברתי-פוליטי כלל אזורי[1].

ההתעניינות הרוסית באזור

כבר ב- 1675 בתקופת שלטונה של השושלת האסטרח'נית, שוגרה משלחת לח'אן של בוכרה מטעם הצאר אלכסי מיכילובי'ץ'. אך צעדים רציניים להתבסס באזור, נעשו על ידי בנו, פיוטר הגדול, שניסה פעמים אחדות לקשור קשרים באזור.

תקופת פיוטר הגדול

תקופת שלטונו של פיוטר "הגדול" ( 1672-1725) נחשבת למפנה מכריע בתולדות רוסיה, החותם את תקופת מוסקבה ופותח את תקופת הקיסרות הכול רוסית. רוסיה היתה למעצמה אירופאית ועולמית. מפנה זה אירע כתוצאה מסיגול מודע ומכוון של טכניקות מהמערב. רוסיה היתה אפוא המדינה הלא מערבית הראשונה, שעשתה זאת מדעת. פיוטר שאף להפוך את רוסיה למעצמה גדולה, כאחת ממעצמות המערב ולפרוץ מוצא ימי לאירופה. הוא סייר בארצות אירופה, עבד בעילום שם כפועל במספנות ורכש יידע רב.

עם שובו לרוסיה, הנהיג פיוטר רפורמות רבות בממשל ובמנהל, במסחר, בתעשייה ובצבא. הוא אסר על גידול זקן ולבישת בגדים מסורתיים, וייסד בתי ספר טכניים. את ההתמערבות סימלה, יותר מכול, סנט פטרבורג, העיר שהוקמה, בסגנון מערבי ועל ידי אדריכלים מערביים, על שפך נהר נייבה (Nieva ) אל הים הבלטי וממנו לאוקיינוס האטלנטי, שנועדה להיות החלון לאירופה ואליה העביר את בירתו. ב"מלחמת הצפון הגדולה", שארכה 21 שנה (1721-1700), סיפח לרוסיה את אזור הים הבלטי המזרחי[2].

ראו באתר זה: סנט פטרסבורג

כבר בראשית המאה ה- 18, הציע הח'אן של חיווה, לפיוטר הגדול, להיות ווסל שלו – בתמורה לעזרתו של פיוטר נגד השבטים הטורקיים והקזחים השודדים – צעד שמהווה את ראשית הבחישה הרוסית באסיה התיכונה. תאבונו של פיוטר התעורר על ידי הפוטנציאל של חיווה, כנקודת מוצא לסחר עם הודו. כמו כן הולהב על ידי ידיעות על הימצאות זהב, כביכול, לאורך האמו-דריה ועל ידי הסברה המוטעית, כי ניתן לשייט לאורך נהר האמו-דריה, לתוך אסיה התיכונה, על ידי שיהרסו את ה'סכרים' הגורמים לו לסטות אל ימת אראל, במקום אל הים הכספי. כאשר הרוסים החלו לצעוד לכיוון חיווה ב- 1717, החאן כבר לא היה מעוניין בעזרתם, ולאחר זמן קצר, טבח את כל הכוח, בן  4000 הלוחמים. האמת היא, שאצבעותיו בערו מדי. הרוסים בשלב זה היו מעוניינים להתחיל במסחר, בעיקר עם בוכרה – קנייה של כותנה גולמית והחלפתה במוצרי טקסטיל מוגמרים וכלי עבודה.

בין המסעות הרוסיים לאזור היה גם אינטרוול פרסי:נַאֲדִיר שָׁאָה אַפְשָׁאר, אחרון הכובשים הפרסיים הגדולים, גירש את הטורקים והרוסים מפרס, פלש לאפגניסטן וכבשה. ב- 1739 כבש את דלהי, בירת המוגולים בהודו. השלל העצום שהביא עמו, אפשר לו לוותר על גביית מסים במשך שלש שנים. בשובו מהודו כבש את טורקמניסטן ואת בוכרה. את בירתו העביר למשהד, הסמוכה לאזורים אלו.

שוק העבדים בחיווה ובבוכרה היה התירוץ לביקורים רוסיים נוספים – לשחרר עבדים רוסיים – מתיישבים ונוסעים חסרי מזל.

בשנת 1801, הקיסר הבלתי שפוי פאבל הראשון (בנה של קטרינה הגדולה), שלח 22,000 קוזאקים, במשימה פזיזה לגרש את הבריטים מהודו, עם הוראה לשחרר בדרכם את העבדים. למרבית מזלם של כולם (חוץ משל העבדים), הקיסר נרצח והצבא נקרא לשוב, בעודו נאבק בניסיונות קשים לחצות את הערבות הקזחיות באמצע החורף.

זמן רב לאחר שהודו היתה לַמושבה של האימפריה הבריטית והאינטרסים הכלכליים של האימפריה התעשרו מסחר האופיום בסין, נשארו אסיה התיכונה בלתי מושגות. המסתורין רק הגביר את קסמן.

עד ראשיתה של המאה ה־20, הצליחו להסתנן למחוזות האלה רק נוסעים מעטים מן המערב, רובם סוכנים חשאיים של בריטניה ורוסיה – שהתחרו זו בזו על השליטה באסיה התיכונה, כשהם  מחופשים לסוחרים, רופאים נודדים, עולי רגל  מוסלמים. הם חזרו ובפיהם סיפורי הרפתקאות מסעירים, שתיארו את קסמי המזרח ואת שחיתותו ורשעותו, את יופיין של הערים המסתגרות מאחורי חומותיהן ואת קשי עורפם של השליטים המקומיים.

הם היו ממשיכי הנוסעים הגדולים במסורת הקולוניאלית אלה שנעו מהרפתקה לריגוש, מלאי פנטזיות על אוצרות המזרח ופיתוייו. הם חצו את המדבריות ועברו את ההרים, כשהם מלווים בשיירות גמלים, נהגים, חיילים ומשרתים מקומיים. הן התרפקו ברומנטיות על המזרח, אבל היו בטוחים בעליונותם כנציגי המערב. רובם העריצו את שרידי התרבויות הקדומות ובזו ליורשיהן.

אדוארד סעיד, החוקר האמריקאי ממוצא פלסטיני, כתב בספרו "אוריינטליזם", כי מיתוס האקזוטיקה והחושניות של המזרח, שבנה המערב על ה"אוריינט: מהמאה ה־18 ואילך, סללו את הדרך להתפשטות. אסיה הוצגה כגוף נשי נרפה, נכון למעשה הכיבוש. לדברי סעיד, הגבר האירופאי הנמרץ יצא לכובשו, תחילה בליקוט, קִטלוג, מיפוי ותיאור, ולאחר מכן בתותחיו[3].

הרוסים באים

בנג'מין ד'יזרעאלי נהג לומר כי: "לרוסיה יש שתי פנים: רוסיה האסייתית, המסתכלת לכיוון אירופה, ורוסיה האירופאית המסתכלת לכיוון אסיה". בראשית המאה ה- 19, המראה שנשקף מרוסיה דרומה, היה של שכנים לא יציבים ואנכרוניסטיים.

באותה תקופה, אירופה היתה שטופה בזרם של אימפריאליזם ורוסיה החלה להתפשט דרומה. הסיבות היו רבות:

סיבה אחת היתה ביטחונית; עצירת הבריטים המתפשטים מכיוון הודו וייצר הקרב של קציני הצאר. הראשונים שחשו את התוצאות היו הקזחים. הסכמתם מהמאה ה- 18 לקבל הגנה רוסית, הובנה על ידי סנט פטרבורג כהסכמה לסיפוח. כמה עשרות שנים אחר כך, החליטו הרוסים להפנות את תשומת הלב, לשליטה ולניצול הבעלות או החזקה החדשה. טטרים וקוזאקים נשלחו ליישב את האדמה. הקזחים התקוממו כתוצאה מכך, הח'אנים של שלושת ההורדות (נסיכויות מקומיות), איבדו את האוטונומיה שלהם, ואדמתם עברה לידי מתיישבים רוסיים. ב- 1848, כאשר ארה"ב סיפחה לעצמה את קליפורניה ואת טכסס, הרוסים השתלטו על אסיה התיכונה כולה. אחרי הכול, הרוסים היו צאצאיו של ג'ינגיס ח'אן….

"המשחק הגדול"

בראשית המאה ה- 19, מצאו עצמן שתי המעצמות המתפשטות – אנגליה ורוסיה – עם גבולות סמוכים מאד, וכל אחת ניסתה להשתלט על השטח שבאמצע. (כמו במקרה של טיבט והטראנס-הימליה). המאבק הזה כונה ברוסיה " "טורניר הצללים". הבריטים קראו לזה  "The great game" (מילולית: ”המשחק הגדול" או "ההימור הגדול"). הביטוי "המשחק הגדול" נטבע ככל הנראה בידי הקצין הבריטי ארתור קונולי (ראו לעייל) , אך הפך לשם שגור בזכות הסופר רודיארד קיפלינג, שתיאר אותו ברומן "קים" (Kim) שכתב ב-1901.  לא היה זה משחק של דיפלומטיה בלבד – אלא תחרות אימפריאלית עיקשת בין האימפריה הבריטית לבין האימפריה הרוסית, שחרצה את גורל העמים שבין הקווקז להימלאיה. יתכן שצריך לקרוא את המילה "Game", לא במובן של משחק, אלא במובן של "ציד". השם "הציד הגדול" אולי מתאים יותר.

זו היתה למעשה ראשיתה של "המלחמה הקרה" בין רוסיה למערב. היו כאן כל המרכיבים של המלחמה הקרה: מרגלים, מרגלים שכנגד, אזורים מפורזים, מדינות בובה וממשלות שגורלם המר של תושביהם נחרץ. כל זה, כמובן ללא פצצת אטום וללא מנהיג רוסי המכה בנעלו על השולחן….

המאבק היה בעיקרו על השליטה בדרכים בהודו ובדרכי הסחר הימיות באוקיינוס השקט. הזירה העיקרית היתה אפגניסטן, שנכבשה על ידי הבריטים. לאחר חתימת ההסכם האנגלו־רוסי של 1907, חולקו תחומי ההשפעה באיראן, אפגניסטן וטיבט. התחממות היחסים בין רוסיה לבריטניה, לקראת מלחמת העולם הראשונה, הביאה לסיומו הרשמי של המשחק. אך את עקבות "המשחק הגדול" ניתן למצוא גם במהלכים הגיאו־פוליטיים של המאה ה־20 וה־21: במאבקי השפעה בסוריה, באיראן, ובאפגניסטן המודרנית. מה שהפך את סיפור "המשחק הגדול" למיוחד, היתה העובדה שהזירה היתה "גג העולם" (ביטוי מקובל לרכס פאמיר). ההיסטוריה של אסיה התיכונה כולה, בראשית המאה ה- 19, נבחנת בקונטקסט של "המשחק הגדול".

קולונל צ'ארלס סטודרט הגיע לבוכרה ב- 1838, בראש משלחת, שמטרותיה היו לסייע בשחרורם של שבויים רוסיים – נוסעים ומתיישבים בישי מזל, שנכבשו לעבדות. הוא עשה זאת כדי למנוע פלישה רוסית לאזור וכדי לכרות ברית בין בריטניה לאמיר של בוכרה. לצורך כך, רצה להציע עזרה לאמיר עבד איסמת ח'אן. אבל הוא נהג בשחצנות ועשה את כל השגיאות האפשריות. הוא רכב על סוסו הלבן כשהוא מקיף את הארק, ארמון החורף של האמיר והמצודה של העיר בוכרה. הוא נכנס לארמון, רכוב על סוסו ועלה במעלה הדרך המרוצפת, דבר שאיש לא העז לעשות לפניו. חטא נוסף היה בואו אל האמיר בידיים ריקות. מעבר לחוצפה, האמיר ראה במשלחת ניסיון חדירה בריטית והשליך אותו ל'זינדון', בור הכלא, מן הגרועים שידעה האנושות.

שנתיים לאחר מעצרו של סטודרט, נשלח קולונל ארתור קונולי  (Colonel Arthur Conolly), כדי להתחקות אחר עקבותיו. הוא קצין בצבא הודו הבריטית, הרפתקן ואידיאליסט, שחרף דרגתו הצבאית, פעל יותר כסוכן מודיעין מאשר כלוחם מסורתי. קונולי, יליד 1807, נמנה עם הדור הראשון של קציני האימפריה שחצו את רכסי ההימלאיה כדי לחקור את סודות הערים האגדיות — בוכרה, קשגר וסמרקנד. מטרותיו היו ברורות: לחדור אל ליבה של אסיה התיכונה, לאסוף מודיעין, לרקום בריתות עם שליטים מקומיים – ולבלום את התקדמות הדוב הרוסי לעבר הודו הבריטית. אך קונולי לא היה רק מרגל. הוא היה הוגה בעל חזון, מאמין נלהב ב"תרבות הנאורה של המערב" ושליח, בעיניו, של ערכים נעלים. למרות זאת הוא נעצר והושלך לכלא, לצד סטודרט. המאמצים לשחרר את השניים, עלו בתוהו.  גם מושל הראת, יאר מוחמד ח'אן, לא הצליח לשכנע את ידידו האמיר, להוציא אותם לחופשי. יהודים ממשהד שבאירן ומהראת שבאפגניסטן, ניסו להפעיל את קשריהם במודיעין הבריטי, כדי לשחררם, אך ללא הצלחה. גם התאסלמותו של קולוני בכלא לא הועילה לו. סטודרט וקולוני הוצאו להורג ב- 1842, יחד עמם, הוצא להורג המרגל היהודי אפרים רחמן, בן למשפחת אנוסים ממשהד, ששימש כמתורגמן וכמורה דרך למשלחת.

הניסיון הבא לשחרור העבדים הרוסים, נעשה על ידי הצאר ניקולי הראשון, בשנים 1839-1840. הוא היה באמת להוט "לנקות" את אסיה התיכונה מן הבריטים, שלא מכבר כבשו את אפגניסטן, למרות שעבדי חיווה הרוסיים, היו רק אמתלה עבור הצבא הרוסי בן 5,200 חיילים ו- 10,000 גמלים, של הגנרל ווסילי פרבוסקי (Vasily Perovsky), שצעד מאורנבורג (Orenburg), שבדרום הרי אורל[4], כדי לכבוש את חיווה. המסע הזה נכשל, כתוצאה מהקור הגדול ומבעיית אספקה. אבל הרוסים גמרו אומר לשוב.

בינואר 1840 הגיע לחיווה, הקצין הבריטי קפטיין ג'יימס אבוט  (Abbote), שבא מהראט (Herat) שבמערב אפגניסטן[5], בתחפושת אפגנית, והציע לחאן לשחרר את כל העבדים; ובכך יסיר מעל סדר היום את האמתלה הרוסית להגיע לכאן. מבלי שהחאן ידע, הרוסים כבר החלו לסגת, משום שנאלצו להתמודד עם החורף הגרוע ביותר שידעו הערבות מזה שנים. הח'אן הסכים לשלוח את אבוט חזרה אל הצאר, עם הצעה לשחרור העבדים, בתמורה להפסקת מסעי המלחמה הרוסיים. באופן מופלא, הוא הצליח להגיע לסנט פטרבורג.

בחיפושיו אחר אבוט, הגיע סגן ריצ'מונד שייקספיר לחיווה. ביוני והצליח לשכנע את החאן, לשחרר את העבדים באופן חד-צדדי, ואפילו לצרף אליהם מלווה חמוש בדרכם לתחנה הרוסית שעל הים הכספי. הכרת הטובה הרוסית היתה מעורבת בכעס על מה שנראה כתעמולה בריטית חצופה.

ראו באתר זה: בוכרה.

ההשתלטות הרוסית

כאשר הרוסים שבו, 25 שנה מאוחר יותר, ערי הח'אנות נפלו כמו דומינו.

כיבוש שטחים נרחבים באסיה התיכונה, היה חלק ממדיניות ההתרחבות של האימפריה הרוסית. הגנרל מיכאיל גריגורייביץ' צ'רניאייב ( Mikhail Grigoryevich Cherniaev; 1828-1898), מהמצביאים הבולטים של הצבא הרוסי במאה ה־19, פעל בעיקר באזור טורקסטן (שכלל חלקים מקזחסטן, אוזבקיסטן של היום) ומילא תפקיד חשוב בתהליך הזה. בתפקידו כמושל צבאי של מחוז אורנבורג (Orenburg), החל צ'רניאייב במסעות צבאיים נועזים. בשנת 1864 כבש את הערים צ'ימקנט (Shymkent) וטורקיסטן (Turkistan), שבדרום קזחסטן, תוך התמודדות עם התנגדות של כוחות מקומיים טורקים־מוסלמים, שעמדו תחת שלטון הח'אנות של קוקאנד. נקט גישה אגרסיבית ולא אחת פעל ללא אישור פורמלי מהממונים עליו. תכונות היסוד שלו, היו יוזמה פרטית ואומץ לב. הוא הוביל מבצעים צבאיים תוך נטילת סיכונים. הוא התעלם  מהיררכיה פורמלית: לעיתים ביצע מהלכים אסטרטגיים ללא אישור הצאר. הוא ראה עצמו לא רק ככובש, אלא גם כמשחרר סלאבי של עמים לא־נוצרים.

הקרב הבולט והמרשים ביותר שלו היה כיבוש טשקנט (1865), העיר המרכזית של ח'אנות קוקאנד, שהייתה מעוז מבוצר חשוב. צ'רניאייב פיקד על כוח בן כ־3,000 חיילים בלבד, כנגד כוח מגן שמנה למעלה מ־30,000 לוחמים מוסלמים. ההתקפה נמשכה ששה שבועות וכללה מצור, הפצצות ארטילריות, הסתערויות רגליות והסתייעות באוכלוסייה מקומית. לאחר כיבוש העיר הפכה טשקנט לבירת טורקסטן הרוסית, מה שסימן את תחילת ההגמוניה הצארית על  אסיה התיכונה. דבר שמאד הדאיג את בריטניה, על רקע "המאבק עם הרוסים ב"משחק הגדול".

בַּלָּדַת טַשְׁקֶנְט
לִכְבוֹד הַגֶּנֶרָל מִיכָאֵיל גְּרִיגוֹרְיֵיבִיץ' צֶ'רְנְיָאיֵיב

עַל גְּדַת סִיר־דַּרְיָה בֹּקֶר נוֹלַד,
הָעֲרָפֶל נוֹשֵׁם אֶת גַּגּוֹת טַשְׁקֶנְט.
הַגְּבָרִים עוֹד מִתְפַּלְּלִים בַּמִּסְגָּד,
אֲבָל בָּרָק כְּבָר נִשָּׂא בִּשְׁמֵי הַמִּזְרָח.

מֵהָעֲרָבוֹת, מֵעֵבֶר לָרוּחַ,
רֹכֶב לָבָן כַּסּוּפָה יַחֲלֹף –
וְעַל גַּבּוֹ, בִּזְקָנוֹ וּבַחַרְבוֹ,
צֶ'רְנְיָאיֵיב רוֹכֵב – שֵׁד אוֹ שָׁלִיחַ?

הוּא בָּא לֹא בְּשִׁיר וְלֹא בְּשָׁלוֹם –
אֶלָּא בְּאֵשׁ תּוֹתָח וּמִצְעַד פְּלָדָה.
שְׁלוֹשֶׁת אֲלָפִים חַיָּלִים עִמּוֹ,
אֲבָל בְּלִבּוֹ – אֵשׁ שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף.

הָעִיר גְּבוֹהָה, קִירוֹתֶיהָ עֲבֵיִם,
שְׁעָרֶיהָ סְגוּרִים, מֻאַזִּין עַל הַצְּרִיחַ,
אֲבָל רֶגֶל רוּסִית אֵינָה פּוֹסַעַת לְאָחוֹר –
וְלֵב הַצָּארִינָה דוֹפֵק בְּאֹזֶן כָּל לוֹחֵם.

שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת – לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה,
דַּם חַיָּלִים נִמְהַל בְּמֵי הַנְּאוֹת,
שִׁירִים חֲרִישִׁיִּים נִשְׁמָעִים מִסָּבִיב,
עַל הָאֲהוּבָה שֶׁנּוֹתְרָה בְּפֶטֶרְבּוּרְג.

וְאָז – בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ לְאַלֶכְּסַנְדֵּר –
הַסֻּלָּמוֹת הוּרְמוּ, הַקִּיר רָעַד,
הַחַיָּלִים פָּרְצוּ כְּמוֹ סְעָרָה שְׁקֵטָה,
וְדֶגֶל הַצָּאר נָגַע בִּפְסֶגֶת הַמִּסְגָּד.

שֶׁקֶט יָרַד עַל הָעִיר הַכְּבוּשָׁה,
הַנָּשִׁים הִסְתַּגְּרוּ, הַיְלָדִים בָּכוּ,
וְצֶ'רְנְיָאיֵיב יָרַד מֵעַל סוּסוֹ הַלָּבָן,
וְהִבִּיט אֶל הַשְּׁעָרִים שֶׁנִּפְרְצוּ.

"לֹא בְּשִׂנְאָה בָּאתִי," אָמַר לַלַּיְלָה,
"כִּי אִם בְּשֵׁם אֵם גְּדוֹלָה – רוּסְיָה."
וְהָעִיר הֵחֵלָה לָשִׁיר בִּלְשׁוֹן זָרָה,
שִׁירַת חֹרֶף חֲדָשָׁה, שִׁירַת טוּרְקֶסְטָן.

על אף הצלחותיו הצבאיות, הממשלה הרוסית הרגישה שצ'רניאייב פועל באופן עצמאי מדי. הוא פעל ממניעים אידאולוגיים ופאן־סלאביים, שאינם תאמו את הזהירות הדיפלומטית שנדרשה באותה עת.בשל כך פוטר מתפקידו זמן קצר לאחר כיבוש טשקנט. דמותו נותרה שנויה במחלוקת: מהולל כלוחם ומבקר כמרדן פוליטי. טשקנט, שנכבשה על ידו, הפכה לצומת מרכזית של שלטון רוסיה באסיה התיכונה – תוצאה שנשארה בעינה עד המאה ה־20.

בשלהי המחצית השנייה של המאה ה־19, בעוד האימפריה הרוסית מתקדמת בעקשנות אל ליבה של אסיה התיכונה, . אך שלוש הממלכות החלשות, בראשות האמירים של קוקנד, חיווה ובוכרה לא יכלו להתמודד עם הצבא המודרני.  האמיר של בוכרה, סעיד מוזאפר א-דין חאן, תמך במתנגדיה של רוסיה, שכבר שלטה אז באזור הנהר סיר דאריה ובכלל זה טשקנט, אך גם היא לא עמדה בפני הכוח הרוסי, אשר נשען על צבא מודרני, טקטיקות קמפיין מחושבות – ומעט הפתעות מהשטח.

האמיר של בוכרה – דמות סמכותית ששלט על עיר עתיקת יומין ואימפריה מוסלמית מבוצרת – הגיב בתחילה בתקיפות להתקדמות הרוסית. הוא דרש את פינוי כל השטחים שנכבשו בדרום מזרח האמירות, ועצר סוחרים רוסים שהיו בתחומו – מהלך שנתפס כיריית פתיחה לעימות גלוי. ניסיונות התיווך והמשא־ומתן של נציגים רוסיים שנשלחו לבוכרה נכשלו, והמתח גבר.  ב־20 במאי 1866, פרץ הקרב. צבא האמיר ניסה לעצור את ההתפשטות הרוסית אך הובס בקרב קשה. האמיר עצמו הצליח להימלט משדה הקרב, אולם הלחץ הגובר מצד חוגים פנימיים – ובייחוד מהמנהיגות הדתית – חייב אותו להמשיך בלחימה. אנשי הדת אף הכריזו על ג'יהאד – מלחמת קודש – נגד הרוסים, בניסיון להבעיר את רגשות ההמונים.

בשנת 1866, המצביא הרוסי קונסטנטין פטרוביץ' רומאנובסקי (Konstantin Petrovich von Kaufman, לעיתים נרשם פשוט כ"רומאנובסקי") הביס את צבא אמירות בוכרה בקרב חשוב שהתרחש ביראנדג'י (Irjarji) – כפר הסמוך לעיר ג'יזאח (Jizzakh), בצפון־מערב אוזבקיסטן של ימינו. הקרב התרחש כחלק מהמסע הרוסי להרחבת שליטתה של האימפריה הצארית במרכז אסיה. הכוחות הרוסיים ניצחו את צבא בוכרה באופן מכריע, דבר שהוביל להכפפת שטחים נרחבים — כולל ג'יזאח וסמרקנד — לשליטה רוסית. האמיר הכריז על "מלחמת מצווה".

באביב 1868, האמיר גייס מחדש את כוחותיו והחל לנוע לעבר ריכוזי הכוחות הרוסים. מן הצד השני, הרוסים, בהובלת הגנרל קונסטנטין פון קאופמן, ריכזו כוח של כ־3,500 חיילים. לקרב שהתקרב נוסף טוויסט בלתי צפוי: יחידה אפגנית, שלכאורה הייתה בעלת ברית מוסלמית של האמיר – עברה צד ונשבעה אמונים לרוסים. ב־1 במאי 1868, התנגשה המערכה הגדולה בגדות נהר זראפשאן. שוב הובס צבאו של האמיר, והפעם נסוג תוך התמוטטות מוחלטת. הרוסים פתחו במרדף מהיר לעבר סמרקנד – העיר המקודשת שהייתה בעבר בירת טימור לנג – והשתלטו עליה ללא קרב משמעותי.

בַּלַּדַּת זַרְאַפְשָׁאן
אוֹ: נַהַר הַדִּמְעוֹת הָאַחֲרוֹן שֶׁל בּוּכָרָה

עַל גְּדוֹת נַהַר זַרְאַפְשָׁאן,
בֵּין עֲרָבוֹת שֶׁהָרוּחַ שׁוֹתֶקֶת בָּהֶן,
נִפְרְשׂוּ שְׁנֵי מַחֲנוֹת –
אֶחָד לָבָן בְּמַדִּים וּבִמְתֶכֶת קָרָה,
וְאֶחָד – בְּכָחוֹל הַמִּדְבָּר וּבְזֵכֶר הַתְּפִלָּה.

הָאֲמִיר עָמַד בְּרֹאשׁ אַנְשָׁיו,
יָדוֹ מֻנֶּפֶת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,
וְעֵינָיו – אֵינָן מַבִּיטוֹת לְאָחוֹר,
אֶלָּא קָדִימָה, אֶל תְּהוֹם הַתִּקְוָה.
מֵאַחוֹרָיו לוֹחֲשִׁים שֵׁיְיחִ'ים וּתְלָמִידִים,
וְקוֹרְאִים: "זֶהוּ יוֹמוֹ שֶׁל הָאִסְלָאם."

מִן הַצַּד הָאַחֵר, הַגֶּנֶרָל פּוֹן קָאוּפְמָן,
כַּסּוּפָה נֶשֶׁר מֵעַל רֹאשׁ צְבָאוֹ,
מְכַוֵּן אֶת תּוֹתָחָיו כְּמוֹ נָבִיא שֶׁל מֶתֶכֶת.
שְׁלוֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֶׁבַע מֵאוֹת חַיָּלִים –
לְלֹא תְּשׁוּקָה, אֲבָל בְּמְכוֹנַת מִלְחָמָה.

אָז קָם הָרוּחַ. וְעָמַד הָאָבָק.
וְאָבָק זֶה הָיָה אֲבַק הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל הָעַצְמָאוּת.
רִאשׁוֹנֵי הָרוֹכְבִים פָּרְצוּ קָדִימָה,
וּבְאַבְחַת חֶרֶב – הֻשְׁתְּקוּ קוֹלוֹת הַקְּרִיאָה.
נַהַר זַרְאַפְשָׁאן – נַהַר הַזָּהָב –
נִשְׁטַף בְּדָם שֶׁלֹּא יֵעָלֵם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.

הָאֲפְגָנִים – אוֹתָם אַחִים בָּאֱמוּנָה –
נָטְשׁוּ אֶת הַשּׁוּרוֹת הַבּוּכָרִיּוֹת,
וּבֵרְכוּ אֶת הַצָּאר בִּקְרִיאַת נֶאֱמָנוּת חֲדָשָׁה.
וְכָךְ – בְּאֵשׁ שֶׁל תּוֹתָח וּמַפַח נֶפֶשׁ שֶׁל בְּגִידָה –
נִקְרַע הַלֵּב שֶׁל הָאֲמִיר.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם,
הִסְתּוֹבְבוּ רַגְלֵי הַסּוּסִים אֶל דָּרוֹם,
וַאֲבַק הַנְּסִיגָה עָלָה גָּבוֹהַּ מִקּוֹל הַלַּחֲשִׁים.
הָעִיר סַמַרְקַנְד, כְּמוֹ כַּלָּה עַתִּיקָה,
נִפְתְּחָה לָרוּסִים בְּלִי לְחִישָׁה שֶׁל הִתְנַגְּדוּת.

וְאִילּוּ בּוּכָרָה –
הִיא עוֹד חִכְּתָה עַל מַדְרְגוֹת הַמִּסְגָּד,
יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם,
וְעֵינֶיהָ שׁוֹאֲלוֹת:
הַאִם עוֹד יֵשׁ צֶדֶק בַּשְּׁחָקִים?

במהלך הקיץ, הרוסים העמיקו את התקדמותם וכבשו שורת מבצרים מרכזיים. קאופמן, שראה את כיבוש בוכרה כבלתי נמנע, שלח לאמיר הצעת פיוס. האמיר לא רק שסירב להשיב, אלא אף הגביר את ההתקפות – ניסיון נואש שהוביל להפסדים נוספים בשטח. לבסוף, כשהברירה היחידה שנשארה לו הייתה בין כניעה לבין השמדה – ניאות האמיר לפתוח בשיחות שלום. ההסכם נחתם ב־23 ביוני 1868, לפיו ויתר החאן על מרבית הבקיות (מחוזות) של סמרקאנד, קאטה קורגאן, פנג'קנט, אורגוט.אלו סופחו רשמית לאימפריה הרוסית.  יתרה מזאת, אמירות בוכרה, שעד אז הייתה מדינה מוסלמית עצמאית ריבונית, הפכה הלכה למעשה למדינת חסות רוסית. הח'אנים של בוכרה, קוקנד, ולאחר מכן של חיווה, היו הווסלים של הרוסים, ופעלו לפי הוראות המושל הרוסי שישב באזור. בכך נסתם הגולל על פרק נוסף של התנגדות מוסלמית לעצמת האימפריה הצפונית, והחל עידן של שליטה רוסית באזור, שיימשך עד תחילת המאה ה־20.

הצבא הרוסי משתלט על אסיה התיכונהלאחר ההשתלטות הרוסית, ניתנה לאזור אוטונומיה למחצה. בח'נאת של בוכרה למשל, שלט האמיר סייד עבד אל־אחד ח'אן,  (1885–1910 Abdul-Ahad bin Muzaffar al-Din), עליו נכתב השיר "בבוכרה היפה".

ראו באתר זה: טיול לבוכרה: אלפיים שנות היסטוריה.

ההשתלטות הרוסית הביאה במהרה לתמורות חברתיות עמוקות ולהתערערות המערכת הקפואה של הממלכות המרכז אסייתיות. נהירה של פועלים רוסים הכניסה את האזור למעגל הפוליטיקה הרוסית, ואילו משכילים מוסלמים-טטארים הביאו איתם סממני ההתעוררות הלאומית והדתית. השלטון הצארי דיכא ביד ברזל את המרידות החלשות למדי שפרצו נגדו בשטחי הכיבוש.

בשני העשורים שקדמו למהפכה הקומוניסטית, החל המשטר הצארי, להסתמך על הכוחות השמרניים באזור. היה זה צעד שנועד לבלום את התפשטות התנועות הרדיקליות והמהפכניות במרכז אסיה, שהיו מסוכנות לשלטון הצארי באותה מידה שבה סיכנו אותו התנועות המהפכניות בחלקים האירופיים של האימפריה. לצורך כך כרת המשטר ברית עם הכוחות המקומיים, שהיו מעוניינים בסטטוס קוו – האוליגרכיה הנסיכותית של חיווה ובוכרה, ה"כמורה" האיסלמית השמרנית, וככלל כל האליטות השבטיות והאזוריות. לעומת זאת החדירה כלכלית של רוסיה לאזור, הביאה ליצור המוני של מוצרי צריכה ,יצרה מערך הפצה גדול של מוצרים והפכה את המשק המעורב, למשק המבוסס על יצור של מוצר יחיד (כותנה). לפיכך, על מנת לשמר את בריתה עם מוקדי הכוח השמרניים באזור, הפכה סנט-פטרסבורג להיות מעין פטרונית של האסלאם במרכז אסיה.

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה

למלחמת העולם הראשונה, היו תוצאות הרסניות עבור אסיה התיכונה. עדרי ענק של קירגיזים וקזחים, הוחרמו לטובת המאמץ המלחמתי, כמו גם כותנה שהוחרמה ממחוזות הסיר-דריה, פרגאנה וסמרקנד. ב- 1916 אנשים מקומיים גויסו ככוח עבודה (בלתי לוחם) במחנות, במצוות הצאר.

הפוליטיקה הצארית נקטה בשיטה של העדפת עמים מסוימים, על פני אחרים במרכז אסיה והתירה רק למספר מצומצם של עמים להחזיק צבאות. הצטברות המתחים בקרב פלגים שונים באוכלוסייה, שנבעה מההעדפות הללו, הובילה למרד המרכז אסייתי הגדול ב 1916. הסיבה הרשמית למרד היה הכרזתו של הצאר, על גיוס כללי לצבא הרוסי, בקרב האוכלוסייה המקומית[6]

המהומות החלו בטשקנט והתפשטו מזרחה במהלך הקיץ של  1916. אלימים במיוחד היו הנוודים הקזחים והקירגיזים, שהאדמיניסטרציה הצארית אילצה אותם לחכור ממנה את אדמותיהם הם. הוטלו עליהם מסים כבדים, שהביאום למחסור, ולא היה להם מה להפסיד. בתחילה היתה התקוממות מאורגנת, בפרט של קירגיזים וקזחים, אך הדברים יצאו מהר מאד משליטה. המורדים ליבו יצרים של 15 מיליון מוסלמים, שצברו הררים של טינה, מול מליון וחצי רוסים. יומיים נמשכו מהומות מאתיים אלף המוסלמים של טשקנט, מתוגברים בשישים אלף רוכבי סוסים קירגיזים מההרים. התקפות ממוקדות על יחידות צבא רוסיות הגיעו חיש קל לכדי מהומות מאסיביות. מתיישבים רוסיים חפים מפשע נטבחו, כפריהם נשרפו. נשים וילדים נלקחו. התוצאה היתה הרת אסון עבור הקירגיזים והקזחים. אלא שהבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף.

כוחות רוסיים צבאיים ומתנדבים, נקמו וטבחו כפרים שלמים. מעשי הנקם נמשכו כל החורף וכ- 50,000 קזחים וקירגיזים נמלטו לסין. לא כל ההתקוממויות המוסלמיות היו בהכרח נגד רוסיה. הצעירים הבוכרים וצעירי חיווה הסעירו את המרחב שלהם בתעמולה למען רפורמות חברתיות, כשהאידיאל לחיקוי היה מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908. למרות שהיו קטנים במספר, הם עוררו אופוזיציה רצינית בקרב האליטה המוסלמית, דבר שמלמד על חשיבותם.

בסוף דצמבר 1917 התמרדו המוסלמים נגד הבולשביקים. בקוקאנד, בה התחדשו המהומות האיסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918 על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הבולשביקים של טשקנט, עדין מזועזעים מהמרד המוסלמי בעיר, גייסו במהירות צבא, רובו מורכב משבויי מלחמה גרמנים ואוסטרו-הונגרים, שנשבו בחזית הרוסית, נשלחו למחנות שבויים במרכז אסיה, והנחיתו התקפה על העיר העתיקה שמונחת מאה ושישים קילומטרים דרומית מזרחית לטשקנט. החומה הקדומה נפרצה וחיילי האמפריה האוסטרו-הונגרית, חתכו דרך המליציה העממית הדלה, שודדים, בוזזים, אונסים ורוצחים. בטבח שערכו שבויי המלחמה, שהפכו לחיילים בולשביקים, נרצחו בין 5000 ל- 15000 מאזרחי עיר השוק הקדומה וברון, הקונסול הדני בטשקנט באותה תקופה, כתב בדו"ח ששלח, שביזה בגובה של 20,000 רובל לאדם היתה דבר רגיל. חלק משכירי החרב חזרו לטשקנט עם 200,000.

הכיבוש הבולשביקי

בתחילה היו רבים מתושבי אסיה התיכונה שתלו תקוות במהפכה הבולשביקית.

הכיבוש הקומוניסטי לא היה פשוט בכל מקום. טשקנט נפלה לידי הבולשביקים מיד לאחר מהפיכת אוקטובר, אך בדצמבר 1918 פרצה שם מהפכת נגד, שאורגנה מתוך בית הכלא, על ידי הגנרל הרוסי הלבן פאול נזרוף. במשך יומיים סערו 200,000 המוסלמים של טשקנט, המגובים ב-60,000  קירגיזים שירדו מההרים. כמה ערים נפלו חזרה לידי "הרוסים הלבנים". פעמוני הכנסייה בקתדרלה של טשקנט ניגנו בשמחה, אך לזמן קצר. הבולשביקים, מאורגנים וחמושים טוב יותר, השתלטו על המרידה, כשהם מוציאים להורג באכזריות כל מי שנדמה להם כשותף. נזרוף ברח אל הרי טיין-שאן שבשינג'יאנג' (טורקסטן הסינית).

בקוקאנד, בה התחדשו המהומות המוסלמיות, הכריזו המוסלמים בינואר 1918, על פרובינציה אוטונומית עם פרלמנט מקומי. הרעיון היה ליישם את הפילוסופיה של תנועת החדידיים, דהיינו, בניית כוח פאן טורקי באסיה התיכונה; מודרניזציה של הממסד הדתי וחינוך מקיף.  ע'לים ח'אן, האמיר של בוכרה, שנא את הבולשביקים, כמו מרבית תושבי אסיה התיכונה. בתגובה לאולטימטום הראשון שלהם להיכנע, הוא טבח בכוחות "האדומים" שנשלחו אליו והכריז על מלחמת קודש.

הפוגה בין אביב 1918 לאביב 1919 נתנה זמן לבולשביקים ולח'אן לערוך את כוחותיהם. האמיר יצר קשר עם "הרוסים הלבנים" ועם סוכנים בריטיים, בעוד הבולשביקים בונים תאים מהפכניים בעירו. הסוף הגיע יחד עם הגדודים של הגנרל האדום מיכאל פרונזה[7]. הפרשים שלו עשו שמות בכל מה שנקרה בדרכם.

שלטון הח'אן של חיווה הסתיים. חיווה סופחה, ללא התנגדות רצינית לרפובליקה העממית של ח'ורזם בפברואר 1920. בספטמבר כבש צבאו של פרונזה את בוכרה, לאחר  ארבעה ימי לחימה בלבד. האמיר נמלט לאפגניסטן, יחד עם חבורה של נערים מרקדים, אך הזניח את ההרמון. נשים אלו "שוחררו" על ידי החיילים הבולשביקים. גם החאנאט של בוכרה הוחלפה ב"דמוקרטיה עממית".

להמשך קריאה: תולדות אוזבקיסטן בתקופת ברית המועצות

הערות

[1] Gregory J. Massell , The Surrogate Proletariat , Moslem Women and Revolutionary Strategies in Soviet Central Asia, 1919-1929, Princeton University Press, 2015, pp. 10-14.

[2] מלחמתו בעות'מנים, שהתקיימה במקביל למלחמתו בשבדים, לא עלתה יפה וב-1711 נאלץ להחזיר להם שטחים. ב- 1722-3, נלחם בפרסים וכבש את חופי המערב והדרום של הים הכספי ואת הערים באקו ודרבנט.

[3] . ראו בעניין זה: מיכל פלג, אוזבקיסטן: סודות עתיקים, מסע אחר און ליין

[4] עיר ברוסיה בדרום הרי אורל השוכנת 1,478 ק"מ דרום מזרחית למוסקבה ובסמוך לגבול עם קזחסטן. נמצאת על נהר אורל ליד שפך הנהר סקמרקה אליו. בירת מחוז אורנבורג

[5]  עיר נוסדה לפני המאה ה-6 לפנה"ס ונכבשה במאה ה-4 לפנה"ס על ידי אלכסנדר מוקדון ובמקורות ההלניסטיים נקראה בשם "אלכסנדריה אריון". אחרי שנכבש האזור, צבא אלכסנדר המשיך במסעו לעיר סמרקנד, ובשל היותה רחוקה ממקדוניה ויוון לא התפתחה במהירות. אחרי מות אלכסנדר מוקדון, האזור היה בשליטת בית סלאוקוס, ובאמצע המאה השנייה לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים, והם שינו את שמה ל"הראת". אחרי נפילת הפרתים, אפגניסטן נשלטה על ידי האימפריה הסאסאנית, ותוך כדי כך הייתה גם השפעה מוסלמית באזור. הראת נהרסה על ידי המונגולים במאה ה-13. היא נבנתה מחדש ונכבשה ב-1380 על ידי טימור לנג. לאחר מותו, ב-1405 הכתיר בנו שאח'רוח את הראת לבירת האימפריה הטימורית והעיר פרחה עד לשלהי המאה ה-15, שקיעתה של השושלת וכיבוש הראת בידי האוזבקים. מאתיים השנים הללו כבירה של אימפריה שהשתרעה על מישורי אוזבקיסטן ועד מרכז פרס, הייתה תקופת פריחה בבנייה ובאומנויות, וכן בהשכלה ומדעים. העיר עברה מיד ליד וכבשוה נאדר שאה, אחמד שאה דוראני ואחרים, והיא נפלה קורבן גם למלחמות הבריטיות עם אפגניסטן, ושימשה כחלק מהמשחק הגדול – מאבק השליטה בין האימפריה הבריטית לרוסים. במאה התשע עשרה הייתה בעיר השפעה רוסית. אחרי פיצול ברית המועצות עבר העיר לשליטת אפגניסטן (ויקיפדיה).

[6] The Surrogate Proletariat. P. 15

[7]מיכאיל ווסילייביץ פרונזה (Mikkhail Vasilievich Frunze) נולד בפישפק ב-1885. לאחר תקופת בגרות שהיתה מלאה בפעילות מהפכנית במוסקבה ובכמה מעצרים, הוא בסופו של דבר פיקד על המשמרות האדומים שתפשו את הקרמלין במוסקבה באוקטובר 1917. הוא היה שחקן מרכזי במלחמת האזרחים הרוסית והוביל את הניצחון על הכוחות הלבנים של אדמירל קולצ'אק ( (Colchak בסיביר. פרונזה היה האיש שהוביל את הכוחות הבולשביקים שצרו על חיווה ובוכרה ב-1920 והדף את מתקוממי הבאסמצ'י אל מעבר לבקעת פרגאנה. הוא החליף את טרוצקי כקומיסאר. המלחמה והנהיג שירות חובה בצבא גם בתקופת שלום. והוביל את הצבא כגורם בעל משקל במהפכה. אחרי מות לנין הוא שרד כמה תאונות דרכים מסתוריות אך מת ב-1925, ממה שהוגדר באופן רשמי כניתוח בטן, אך הוא היה למעשה קרבן הפרנויה של סטלין.