איי גלפגוס אדם ונוף

איי גלפאגוס (בספרדית: Islas Galápagos), הם קבוצת איים ייחודית, שנודעה הן בזכות מגוון בעלי החיים האנדמיים (הייחודיים למקום) המרתק שבה, והן בזכות תולדות גילויים, בראש ובראשונה בזכות מסעה של ה"ביגל" (Beagle), אניית המחקר הבריטית שעל סיפונה הפליג צ'ארלס דרווין. התובנות שרכש בעת ביקורו בן 35 הימים באיים, תרמו לגיבוש תאוריית האבולוציה והברירה הטבעית והובילו אותו לנסח את תורת האבולוציה בספרו "מוצא המינים", ולחולל מהפך בדרך החשיבה האנושית על התפתחות החיים על פני כדור הארץ.

 

בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים. לאיי גלפאגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו.

איי גלפאגוס הם ארכיפלג של איים געשיים הפזורים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, והם חלק ממערכת הפארקים הלאומיים שלה, למרות שאינם חלק גיאוגרפי מייבשת דרום אמריקה. האוכלוסייה באי כוללת כ-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית. באי הגדול ביותר, סן קריסטובל, גרים כ-7,000 תושבים ובקטן ביותר, סנטה מריה, כ-120 תושבים בלבד.

שטח אדמת האיים כשליש משטח מדינת ישראל, והם פרוסים על מרחב כפול מזה של ישראל. כ-40% משטח האיים מוגדרים כפארק לאומי, בו הדייג והציד אסורים בתכלית האיסור. 25% נוספים שייכים לתושבי המקום, למגורים, תיירות, מסחר וחקלאות. עוד 5% מהווים פארקים ימים, 20% למחקר, 5% שייך לצבא אקוודור (בעיקר חיל הים) ועוד 5% עבור שירותים שונים. כל האיים הוכרזו ע"י ארגון אונסק"ו של האו"ם כאתר מורשת עולמית ובזכות זאת בין השאר הם מוגנים ונשמרים בקפדנות. רוב האיים אינם מיושבים ורק חלק מהם מיושב בבני אדם ובהם אפשר לטייל.

למרות שגורם המשיכה היקרי של האיים הוא עולם החי שלהם, המקום מציע נופים געשיים מרהיבים וחופים קסומים. כך למשל, צוקי Kicker Rock שבאי סנטה-קרוז עוצרי נשימה,  גם של מי שכבר חווה נופים יפים בחייו. אלו שני צוקים אדירים הבולטים מתוך המים ומתנשאים לגובה 140 מטר. במשך שנים, הגואנו (GUANO), הלשלשת הפורייה של עופות המים, כיסתה אותם בצבע לבן.

עיר הבירה של איי גלפאגוס, שהם מחוז בפני עצמו באקוודור, היא פוארטו בקריזו מורנו Puerto Baquerizo Moreno)) שבאי סאן קריסטובל. העיר החשובה שאליה מגיעים רוב התיירים היא העיר פוארטו איורה שבאי סנטה קרוז. בעיר נמצאים משרדי מכון צ'רלס דרווין המנהל את המחקר הענף באיים, וכן משרדי רשות השמורות של גלפאגוס. זהו גם נמל המוצא של מרבית הספינות המפליגות בין האיים.

השם:

שמם הרשמי של האיים הוא  "איי קולומבוס" (Archipiélago de Colón). השם "איי גלפאגוס" ניתן לאיים בזכות בעל החיים שאולי מיטיב לייצג אותם: צבי הענק. שריונם של הצבים הזכיר לספרדים שביקרו במאה ה-16 באיים צורת אוכף – "גלפגו" (Galapago) בספרדית של אותם ימים ומכאן ניתן השם לצבים: "גלפאגוס". לפני כן כונו לעתים "האיים המכושפים" (Las islas encnatadas)

שודד ים אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley) שירטט מפה ב-1684 ונתן לאיים את שמותיהם של חבריו הפירטים. כך למשל, לאי פרננדיה, קרא Narborough Island, . לאי איזבלה קרא Due of Albemarle Island במהלך השנים, העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי.

מיקום:

ארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים בין קווי הרוחב '1°40 צפון ו-'1°36 דרום, בין קווי האורך 89 ו-92 מערב.

האיים רחוקים מכול מקום ושטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים פזורים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איזבלה (Isabela), ממש עליו המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים. שטח היבשה הכולל של הארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך שטח של  45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים.

האי הגדול ביותר הוא איזבלה (Isabela), ששטחו 4,588 קילומטרים רבועים. על אי זה נמצא הר הגעש וולף (wolf), שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים. אחריו באים  האיים סנטה קרוז (Santa Cruz) ששטחו 986 קמ"ר, פרננדינה ((Fernandina  682 קמ"ר, סנטיאגו (Santiago ) ששטחו 585 קמ"ר, סאן קריסטובל (San Cristobal – 558 ) 558 קמ"ר), פלוריאנה (Floreana)  173 קמ"ר, ומרצ'נה  (Marchena)    130  קמ"ר). גם איים קטנים, דוגמת דפנה מינור (Daphne Minor) ופלאזה סור (Plaza sur) הם איים מרתקים ובעלי עולם-חי מרשים ביותר. כמו כן קיים מספר גדול של איונים.

 

גיאולוגיה

איי גלפאגוס בנויים לבה וסלעים וולקניים. האיים הם פסגות של רכס געשי תת-ימי אדיר, שפסגותיו מתרוממות מעומק של כ-3,200 מטר מקרקעית הים. נקרא Galpagos Platforma שעומקו 2,000-3,000 מ' מתחת פני הים. 100 ק"מ צפונית לאיים קיים שנקרא "סדק גלפאגוס" וזהו אזור בעל פעילות גיאולוגית רבה. הפסגה הגדולה ביותר היא זו של האי איזבלה, מתנשאת לגובה 5 קילומטרים לערך מן הבסיס התת-ימי שלה. באי איזבלה מצויות עוד מספר פסגות מרשימות של הרי געש: סרו אזול (Cerro Azul) שהוראתו "ההר הכחול" וגובהו  1,689 מטר מעל פני הים; הר דרווין, שגובהו 1,326 מטר מעל פני הים ואחרים.

ראו באתר זה: תופעות געשיות.

איי גלפאגוס הם מן האזורים הוולקניים הפעילים ביותר בעולם. עד כה נרשמו 53 התפרצויות געשיות בשמונה הרי הגעש המצויים בהם. ארבע מהן התרחשו בעשור האחרון. לפני כעשרים שנה התמוטטה רצפת הקלדרה הענקית של האי פרננדינה Fernandina)) ששטחה 7 קמ"ר, ושקעה לעומק 300 מטרים. במהלך אירוע סייסמי זה הוסטו ממקומם כשני קילומטרים מעוקבים של סלעים. התופעות הוולקניות שבהן ניתן לצפות באיים מרתקות גיאולוגים ומבקרים משך עשרות שנים.

לא כול האיים הם בני אותו גיל. האיים המערביים צעירים מן המזרחיים.

את האי איזבלה (Isabela) מייחדות תופעות וולקאניות שמזכירות תופעות המוכרות מהוואי ומאיסלנד. המפורסם שבהרי הגעש הוא סיירה נגרה (Sierra Negra) שבאי איזבלה, המתנשא לגובה של 1,500 מ'. זהו הר הגעש האקטיבי השני בגובהו בעולם, ומאז 1813 נרשמו כעשר התפרצויות שהאחרונה בהן התרחשה ב- 24 באוקטובר 2005. קוטר המכתש עשרה ק"מ ועומקו כ- 140 מ', ומנקודת תצפית טובה ניתן לראות מדי פעם תימרות עשן עולות מנהר הלבה השחור המכסה לחלוטין את רצפת המכתש.

אם כי, לאיי גלפאגוס יש התפרצות עדינה למדי (טיפוס הוואי).

טיפוס זה פולט בדרך כלל לבה חמה מאד וזרימה מאד (בעלת צמיגות נמוכה). כמעט ואין בו סיגים געשיים (אפר, גולות, פצצות) ואין בו התפרצויות והתפוצצויות. בתוך לוע כזה קיים אגם של לבה מותכת וזרימה. השתפכות הלבה היא קבועה למדי. (כאלו למשל, הם הרי הגעש של איסלנד).

ראו באתר זה: וולקניזם – מושגי יסוד.

רובו של האי בנוי מהרי געש וקרקעיתו השחורה היא למעשה לבה שנקרשה. לסלעי הלבה השחורים צורות מרהיבות, שפוסלו על-ידי הטבע וניתן לזהות בהן צורות שונות, כיד המדריכים המקומיים, הטובה עליהם. תצורות הלבה השחורה, משתלבות עם לבה עתיקה בצבע אדום ולבה משולבת עם אדמה בצבע צהוב, הכול בהתאם לתכולת המינרלים בכול התפרצות געשית. בתוך כל זה נראים לועות געשיים ולהם קירות בגוונים חמימים שונים.  ניתן לראות גם תעלות ואפילו מנהרות בלבה שזרמה והתקררה. בחלק מהן עדין עולות פומרלות (fumarelsa), היינו, עמודי קיטור בעל ריח חזק של גופרית. בשמורת פראדרו סיירה נגרה (el Paradero de Sierra Negra), ניתן ללכת לאורך מסלול הליכה בן שמונה ק"מ, סביב לוע געשי ענק, בשטח של 10 קמ"ר. מסלול זה הנקרא Sierra Negra Vulcano, והוא עובר בין משטחי לבה הפרוסים על מרחבים עצומים. הר הגעש עדין פעיל והתפרץ לאחרונה בשנת 2005 ולכן ההליכה בתוך הלוע שלו אסורה לחלוטין.

איי גלפאגוס יושבים על לוח נַסְקָה ונעים עמו לכיוון דרום־מזרח כשבעה סנטימטרים בשנה. אספניולה Espaňola)), למשל, האי הוותיק ביותר בארכיפלג, נמצא היום כ־350 קילומטר מהמקום שבו נוצר.  לייתר דיוק, האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית למפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלפאגוס" (Galapagos Triple Junction).

בתנועתו עובר לוח נסקה (Nazca Plate) מעל לנקודה לוהטת, לייתר דיוק, תמרת מעטפת (hot spot), שמיקומה בקליפת כדור הארץ קבוע, והיא מוקד להתפרצויות געשיות חוזרות ונשנות וליצירת איים. זוהי תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלפאגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו נמצאים הרי געש פעילים.

ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי "תימרת מעטפת", ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלפאגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-200°C מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מגמה במאגרים המכונים תאי מגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלפאגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המגמה בעומק היא כ-1400°C, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-1200°C-1100°  – C.

האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו לפני חמישה עד עשרה מיליוני שנים, לפי ההערכות. האיים הצעירים ביותר, איזבלה (Isabela) ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות – ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום[1].

אקלים

איים טרופיים מתאפיינים בדרך כלל במים חמימים, שוניות אלמוגים צבעוניות, יערות גשם טרופיים. אולם באיי גלפאגוס, המצב שונה. מי שמצפה לדקלי קוקוס מיתמרים מעל המים, דינו להתאכזב. למרבה הפלא פוגש כאן קו המשווה באיים צחיחים, מעוטי צמחייה, עם רוחות זועפות ואוויר קר, וטמפרטורת מים שנופלת בהרבה מהמקובל בכל קבוצות האיים המשווניים האחרות. האי הקטן והשטוח בלטרה (Baltra), שבו שוכן שדה התעופה של האיים, הוא מידבר בזלת המכוסה צברים וצמחים אחרים בצבעי חום ואפור. נופי הצומח של גלפאגוס עשירים ומגוונים הרבה מאלה של בלטרה, אולם בסך הכול אין הם מרשימים במיוחד, למעט בקרב אנשי מקצוע. הצמחייה נקבעת על ידי אקלימם המיוחד של האיים: זרמי ים עצומים שנתיבם קרוב יוצרים באיים אקלים יבש יחסית לאזור הטרופי. אקלים האיים קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-30°C ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית.

הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט (Humboldt) המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית ונקרא על שם הגאוגרף אלכסנדר פון הומבולדט. זרם ההומבולדט הקר, שעולה את כל הדרך מאנטארקטיקה, לאורך חופי דרום אמריקה ובמקביל להם, מקרר את אזור החוף וגורם ויוצר את מדבר אטקמה  (Atacama) הצחיח, בצפון צ'ילה ובפרו. האקלים המשווני נדחק ונשטף בזרם הומבולדט שמביא עמו מים קרים ומזג אוויר קודר. בחלקו הדרומי של כדור הארץ זורם זרם הומבולדט בעומק, אך בדרכו צפונה שילוב של גורמים מביא לתופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק": רוחות הסחר, בשילוב עם תוצר קוריוליס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ), גורמות להעברת שכבת מי הים העליונים מן החופים לכיוון מרחבי הים. המים הכבדים יותר של זרם הומבולדט מתרוממים מן המעמקים כדי למלא את החסר, כפי שמוכר בחוף הדרומי – מערבי של אפריקה. מי הזרם קרים ב-C°8 ממי האוקיינוס באותם קווי רוחב. זרם הומבולדט מכיל פוספטים רבים וכמויות ניכרות של מינרלי מזון אחרים, ובעקבותיו הגיעו לאיים בעלי חיים חובבי קור דוגמת הפינגווינים ודובי הים. המים הקרים מצננים גם את האוויר.

הזרם הקר משפיע גם על עולם החי התת מימי. במקום מים צלולים, שוניות אלמוגים צבעוניות ועושר מרהיב במינים של דגים וחסרי חוליות, נראים באיי גלפאגוס מים אפלים ואטומים, עשירים בחומרי הזנה, שמקיימים מסות אדירות של בעלי חיים: להקות ענק של דגים, נחילים של פלנקטון, התגודדויות של כרישים ועוד. להבדיל משוניות האלמוגים, המתאפיינות בעושר גדול של מינים, מתאפיינים המים הקרים בעושר של חומרי הזנה ומסות גדולות של בעלי חיים.

תופעה זו, של זרימה כלפי מעלה (upwelling), מוכרת גם מחופי פרו וממפרץ פנמה, שם נמצאים שדות דיג מהעשירים בעולם. חלק גדול מהפַאוּנָה (ממלכת החי) של גלפאגוס ניזון על הים ולא היה מתקיים ללא הזרימה הזו. סביב קו הרוחב °4 דרום, סמוך לקו המשווה, פונה זרם הומבולדט מערבה, ושם, באזור איי גלפאגוס הוא נפגש עם הזרם המשווני החם ויוצר את אחת התופעות המעניינות באוקיינוסים. המים הקרים והירוקים מן הדרום, נפגשים במים הכחולים והצלולים של קו המשווה ויוצרים מערבולות, קצף ורחשים. מכאן ממשיך הזרם תחת השם "הזרם המשווני הדרומי" עד למערב האוקיינוס השקט, גינאה החדשה ואוסטרליה. כמו כן מגיעים לאיים, ממזרח (הזרם המשווני הדרומי) וממערב (זרם קרוֹמְוֶול).

מי הקוטב שמגיעים צפונה בעזרת זרם הומבולדט הם, כאמור, קרים ועשירים בחומרי הזנה. מים כאלו תומכים בביומסה אדירה של זואופלנקטון, יצורים זעירים – סרטנים ולרוות של חסרי חוליות שונים – החיים במים ומהווים, בתורם, מזון רב לדגים וליונקים ימיים רבים. הטמפרטורות הנמוכות אינן מאפשרות קיום שוניות אלמוגים, הזקוקות למים חמימים משך כל השנה, וממילא ההרכב העשיר של המים גורם להם להיות אטומים לקרני השמש, החיוניות אף הן להתפתחות השונית.

באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-20°C, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלפאגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגווינים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריינטים (חומרים מזינים – חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלפאגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים.

המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית), שהוראתה "היפוך". עקב כך כמעט ולא מתפתחים ענני גשם.

שתי עונות שנה ניכרות באיים. החודשים ינואר-יוני הם העונה החמה והלחה, החודשים יולי-דצמבר הם חודשי עונת הגרואה (Garua) הקרים והיבשים.  ובה טמפרטורת מי הים היא כ-22 מעלות צלזיוס. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים.

במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-25 מעלות צלזיוס, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים.. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאוד.

בעונה החמה נדחק הזרם הקר על ידי רוחות הסחר הדרום-מזרחיות, ולאיים מגיעים ממפרץ פנמה זרמים חמים ושילוב זה יוצר את הייחוד ואת  הקסם של גלפאגוס. בשנים מסוימות מתגבר הזרם החם ויוצר זרם גדול הנקרא El Niňo  (הסיבה לשמה של התופעה – "הילד", בספרדית – הוא בהתרחשותה סמוך לחג המולד, המציין את הולדת ישו הנוצרי), או בשמו המדעי ENSO ‏(El Niño-Southern Oscillation) [2] שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. בהיעדרו של הפלנקטון, המגיע עם הזרם, מתים בעלי חיים רבים מרעב[3].

גם טמפרטורת האוויר עולה ב-10 מעלות לערך. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים . כך למשל, על מורדות אחד מהרי הגעש באי איזבלה היא עולה מ-700 מ"מ ל-5,300 בממוצע  שנתי . אל-ניניו מתרחש אחת לכמה שנים ונמשך לרוב כחודש. אולם אחת לכמה שנים, באופן לא מוסבר, הוא מתארך מעבר לתקופה הרגילה וגורם לעליית טמפרטורת מי הים לזמן ממושך וכתוצאה מכך תמותה המונית לדגים ולבעלי חיים הניזונים מהם. לצמחים ולבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאוד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים, או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון[4].

הגשמים שוטפים את קניהם של עופות הים הדוגרים על הקרקע ורק אפרוחים מעטים שורדים. ההתאוששות מהאל ניניו נמשכת שנים. חוסר היציבות של האקלים הוא מרכיב מרכזי במאבק ההישרדות של הצמחים ושל בעלי החיים. רק אלה המסוגלים להתמודד אתו שרדו באיים ועברו בשלום את תהפוכות האקלים התכופות[5].

משמעות עונות השנה למבקרים

העונה החמה אטרקטיבית למטיילים וצוללים רבים מבחינת טמפרטורת האוויר והמים וכן רוחות רגועות יותר שמאפשרות ניווט קל יותר של הספינה לאתרי הצלילה או הביקור הרצויים.

טווח הטמפ' נע בעונה זו מ-29 מעלות צלסיוס ועד 35, וטמפ' המים בפני השטח מ-24 ועד 26 מעלות (אם כי בעומק תרמוקלינות קרירות של עד 20-22 מעלות)! הימים שטופי שמש, הגם שבאיים הגדולים לרוב גשום לפרקים בשעות אחר הצהריים.

במהלך החודשים מרץ ואפריל, בעיצומה של העונה החמה, אפשר לצפות בשני דפוסי התנהגות מעניינים באי סימור (Seymour) הצפוני: הראשון זה ריקוד החיזור של הסולה כחולת הרגל (Sula nebouxii)), אחד מהסמלים הידועים של איי גלפאגוס. שנית, נקבות האיגואנות הימיות מתחילות לקנן בחולות הלבנים של האי, מה שמעורר אגרסיביות בין נקבות כשהן מתחרות על מקומות קינון ראויים.

 

במים, להקות הפטישנים (Sphyrna) גדולות יותר במהלך העונה החמה, ייתכן שבעקבות התקבצותם לרבייה. בזמן העונה הקרה תצפיות בפטישנים הן ספורדיות יותר ובמספרים קטנים יותר. בעונה החמה קל יותר להפליג לאי איסבלה ולכף מרשל, שם ניתן לצפות במנטות (תרייסניות) ענקיות[6] .

בעונה הקרה והיבשה – יוני עד נובמבר – הטמפרטורות צונחות. טמפ' האוויר בסביבות 21 מעלות, וטמפ' המים צונחות לאזור ה-20 מעלות בפני השטח ואף פחות מזה. למרות שהיא נקראת עונה "יבשה", גשמי הגרואה – ערפל כבד, אופף את הארכיפלג. הרוחות העזות יותר מקשות על ניווט הספינה ומשפיעות על מצב הים, למרות שסערות של ממש כמעט ואינן מתרחשות באף עונה.

מתחת למים, ה"קלף המנצח" של העונה הקרה הוא כריש הלווייתן. מיוני ועד דצמבר, בדייקנות מופתית, הדג האדיר הזה מבקר באיים הצפוניים דרווין ווולף, והוא לכשעצמו סיבה מספיק טובה למרבית הצוללים להעדיף את התקופה הזו, חרף מזג האוויר. כרישים אחרים כגון כרישי גלפאגוס, פטישנים וכרישי משי (Silky sharks)  [7] גם הם נצפים סביב האיים הללו, אבל במספרים פחותים יותר מאשר בעונה החמה.

הצמחייה

למרות שעולם הצומח של האיים אינו עשיר הוא מיוחד במינו. לעומת כעשרים אלף מיני צמחים החיים באקוודור היבשתית, חיים באיים רק כ-750 מינים ותת-מינים של צמחים. מתוך אלה כ-200 מינים הובאו לאיים בידי האדם. מוצאם של שאר מיני הבר מדרום אמריקה, ויש גם צמחים טרופיים שתפוצתם העולמית רחבה.

229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלפאגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי סקלסיה (Scalesia), שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תתי מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאי מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין, שבכל אי פיתחו מקור שונה[8]. בסך הכול התפתחו בגלפאגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלפאגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים.

מיעוט המינים האנדמיים מצביע על כך שהאיים צעירים יחסית. 5-3 מיליוני שנים חלפו מאז בצבצו הפסגות הראשונות של רכס גלפאגוס מעל פני האוקיינוס. באיי הוואי הוותיקים, הדומים לאיי גלפאגוס מכמה בחינות, 95 אחוזים ממיני הצמחים בעלי הפרחים הם מינים אנדמיים. עובדה זו מעידה על ניתוק ממושך של איי הוואי מכל יבשת שהיא, שגרם להתמיינות (ספציאציה).

תופעת החיגור של הצומח (Flora Belt) בולטת כאן מאד והצמחים מופיעים בחגורות בהתאם לרום מעל פני הים. החגורה הראשונה, כלומר, התחתונה,  היא החגורה החופית ירוקת העד, הבנויה בעיקר מנגרובה (עצים טרופיים הגדלים במי הים או בחופים הרדודים). המנגרובה היא מקום-חיות עשיר ואתר קינון למינים רבים של רכיכות, סרטנים, דגים ועופות.

השניה היא החגורה היובשנית, שהיא השלטת ברוב האיים. בחגורה זו מופיעים גם קקטוסים משלושה סוגים שונים. הסוג הבולט ביותר הוא הסוג צבר (Oountia), המיוצג כאן על ידי 14 מינים ותת-מינים. אלה יוצרים במקומות רבים יערות צפופים ובלתי עבירים. לרוב מיני הצבר פרחים צהובים. פירותיהם וגבעוליהם הבשרניים (גבעול הצבר הוא גופו הבשרני והקוצים הדוקרנים הם עליו) משמשים מזון למגוון גדול של בעלי חיים, החל בצבי היבשה הענקיים ובאיגואנות היבשה, דרך תור גלפאגוס ופרושי הקקטוס האוכלים את פירותיהם.

החגורות הבאות הן חגורות הרריות המשתנות עם הרום. כאן מופיעים צמחים אוהבי לחות. בחגורה הראשונה בולטים עצים ושיחים הנמנים עם הסוג סקלסיה (SCALESIA) ממשפחת המורכבים, שהוזכרה לעייל. בחגורות אלה צומחים 14 מינים שונים, רובם בחגורות ההרריות ומיעוטם בחגורה היבשה, זו המכונה "חגורת הסקלסיה".

ברום 600 מטר מסתיים קו היער, ומופיע אחו אלפיני של עשבים ושיחים קטנים. אזור זה מכונה בשם "חגורת הפמפה". זהו האזור הלח המקבל כמויות משקעים גדולות ביותר. הצמחים המרשימים ביותר בחגורת הפמפה הם השרכים הגדולים. הבולטת שבהם היא אברנית הנשר (PTERIDIUM AQUILINUS), המוכרת לנו מהאזורים הטרופיים, סוב-טרופיים והממזגים (בארץ גדלים כמה פרטים בשמורת החולה וברכת-רם). הציאתיאה (או עץ השרך) היא המרשימה בין השרכים של החגורה הגבוהה הזו. היא מתנשאת עד לגובה 3 מטרים ו"עליה" מגיעים לאורך 3-2 מטרים.

ראו באתר זה: צמחיית הגלפאגוס

עולם החי

הסיור באיים מרתק בשל נופיו הגעשיים הייחודיים ובעיקר בשל עולם החי הייחודי שבו. מבחינה זו, יש בסיור אטרקציות המצדיקות את המסע לקצהו השני של העולם.

ניתן לראות מקרוב אריות ים, שמאפשרים למטיילים תמונה קבוצתית. בצלילה במים הצלולים ניתן לפגוש את גורי אריות הים, סוסי ים, כוכבי ים, כרישים, צבי ים, מיני טריגונים[9] שונים, מנטות ודגה בשלל צבעים מרהיבים שהטבע העניק בגאווה ליצורים אלו.

 

עופות הים הם ללא ספק קבוצת בעלי החיים הבולטת והמושכת ביותר את העין. יש כאן עופות מיוחדים שאין במקומות אחרים, והם מרשימים בעיקר בשל העובדה שאינם פוחדים מן האדם ואפשר להתקרב אליהם ולצלמם. בכך הם מזכירים מעט את איי הציפורים, שהם חלק מאיי סיישל באוקיינוס ההודי. בנוסף לשקנאים, לפריגטות ולעיטים, בעלי הכנף באיים כוללים בין היתר, שלושה מיני סולה שונים הדוגרים באיים: סולה אדומת-הרגל, סולה כחולת-הרגל וסולת המסכה. פירוש השם סולה, באיסלנדית הוא "טיפש", ומי שמתבונן בהבעת פניה של הסולה יכול להבין למה…זהו גם משמעות שמו בספרדית: "בובי" (booby).

ראו באתר זה: הטיפשונים כחולי הרגליים.

ניתן לראות את ציפור הלבה (Cull Laba) הנדירה, שבכול העולם נותרו ממנה רק 400 פרטים. אבל אין ספק שהאלבטרוס  (Albatros) הוא המרשים מכולם. מוטת כנפיו הענקית (2.40 ס"מ), מבנה ראשו המיוחד ואופן חיזורו הפכו את המפגש עם הציפור הזאת לחוויה יוצאת דופן. באי איספניולה, שהוא מקום הדגירה היחיד שלו בעולם, מקננים כ-12,000 זוגות.

ראו באתר זה: האלבטרוס.

על הצוקים חיות ומקננות ציפורים אנדמיות שונות, כמו הסולה אדומת-הרגלים, סולה כחולת-הרגלים סולת (נזקא (Nazca Bubby הנקראת גם "סולת המסכה"  (Sula granti), שקנאים ועוד ציפורים ועופות-מים, שלא רואים באף מקום ומכל-כך קרוב.

 

על חופי האיים ניתן לראות לטאות לבה קטנות (Lava Lizards), איגואנות יבשה (Land Iguanas) ענקיות ואיגואנות ים (Marine Iguanas), שמדי פעם יורקות את המלח שהצטבר בגרונן במעין "קונצרט" נשיפות המוני… היצורים המזוהים ביותר עם איי גלפאגוס הם צבי הענק בני 150 השנה ויותר, שמשקלם מעל 200 ק"ג, וסביר שחלקם אף פגשו את צ'רלס דארווין בעת ביקורו ההיסטורי.

 

ראו באתר זה: האיגואנה.

אחת החוויות המיוחדות של הסיור באיים היא צלילה. ניתן לצאת עם סירת מנוע קטנה שיוצאת מסירת האם ולגלוש אל המים הצוננים. למצער, אפשר להסתפק בשנורקל ובמסכה. הצלילה במים שצבעם כחול עמוק, מאפשרת לשחות צמוד לאריות-ים, צבי-ים ירוקים ענקים, כרישי-פטיש קטנים וכמובן דגים שונים. כאשר יוצאים לסלעים הוולקניים כדי להתחמם אפשר לראות סרטני ענק שחורים, המשנים את צבעם במהלך חייהם לאדום בוהק.

ייחודם של איי גלפאגוס הוא בקיומן של אוכלוסיות בעלי החיים שהסתגלו, פיזיולוגית ואקולוגית, לתנאי החיים המקומיים. כאשר נוצרו איי גלפאגוס בהתפרצות געשית, לפני כחמישה מיליון עד עשרה מיליון שנים, הם היו עקרים מצמחיה ומבעלי חיים. משום כך עולם החי הנוכחי של איי גלפאגוס הוא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. בידודם של האיים, מן היבשת וגם זה מזה, עודד התפתחות פרטנית של בעלי חיים.

כל אוכלוסייה התפתחה ממתיישבים בודדים, שהגיעו לאיים באקראי מחופי אמריקה. יש שנסחפו על ידי רוחות וסופות, ויש שהגיעו בציפה על עץ שנגדע בסערה ונגרף בים. רק לאלה שעמדו במסע ארוך, בתנאים קשים ביותר של שמש קופחת מעל ומים מלוחים מתחת, ניתנה ההזדמנות להתיישב באיים ולנסות לשרוד. זוהי הסיבה שאין בגלפאגוס צפרדעים ודו חיים אחרים, אף על פי שקבוצה זו מיוצגת בעושר רב בפאונה של אמריקה הטרופית, ולעומתם בולטים בנוכחותם הזוחלים, שרבים מהם עומדים בתנאי חום ויובש. יד המקרה קובעת אילו בעלי חיים וצמחים מגיעים לאיים וולקניים ומתיישבים בהם בהצלחה. סביר להניח שיונקים, ובכלל זה טורפים, לא הגיעו לגלפאגוס, משום שלא היה להם סיכוי לעמוד בתנאים הנדרשים ממי שחוצה את הים ב"רפסודה" טבעית כזאת.

מכיוון שהאיים לא יושבו על ידי ילידים, לא למדו בעלי החיים לפחד מבני האדם. משום כך ניתן להתקרב אליהם מאד. הפעם היחידה שבה השתמש ברובה באיי גלפאגוס (Galápagos), כתב ביומנו צ'רלס רוברט דרווין בשנת 1835, היתה כדי להזיז עם הקנה את עַקָב הגלפאגוס מענף שעליו ישב.

ראו בהרחבה, באתר זה: עולם החי של איי גלפאגוס. ; צ'ארלס דרווין ומסע ביגל

גילוי האיים

איי גלפאגוס התגלו לראשונה בשנת 1535. לייתר דיוק, התיעוד הראשון הקיים בידינו הוא משנה זו. פריי תומאס דה ברלאנגה (Fray Tomás de Berlanga ), הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיזרו, הכובש הספרדי של פרו, לבין עמיתיו[10]. הספינה נסחפה בזרמים, הם כמעט מתו מצמא, אך למזלם הובילו אותם הזרמים לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור הקיסר קרלוס הראשון (באירופה, קרל החמישי) כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". הוא מזכיר את הצבים הענקיים ואת האיגואנות המרשימות, על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם".

יש הטוענים כי האינקה הגיעו לאיים קודם לכן. ידוע כי המלך האינקאי טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471 – 1493), הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה  (Pedro Sarmiento de Gamboa) את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלפאגוס.

ב-1952 יצאה משלחת בראשות האנתרופולוג וההרפתקן הנורווגי תור היירדאל (Thor Heyerdahl) לאיים, ובעקבותיו הוא פרסם מחקר, בו טען  כי ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום[11]. אולם מחקרים אחרים טענו כי ממצאים אלו אינם די כדי לבסס את טענת נוכחות האינקה במקום.

ראו באתר זה: תור היירדאל הרפתקן וחולם.

מכול מקום, בשנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים – האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס (Abraham Ortelius)[12], והשנייה של גרארדוס מרקטור (Gerardus Mercator)[13]. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי צבי האוכף", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר "האיים המכושפים" (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריברה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של כובש פרו פרנסיסקו פיסרו, ונסחף עם הזרמים לאיים. יש הטוענים שהראשון שטבע את הכינוי היה רוברט פיצרוי (Fitzroy), אדמירל אניית המחקר 'ביגל". לימים, התפרסם הכינוי, הודות לנובלה בשם זה שפרסם הרמן מלוויל  (Herman Melvvile). בשנת 1854.

זמן מה לאחר גילויים, הפכו איי גלפאגוס, מקום מפלט לשודדי ים ולעבריינים אחרים שעגנו במפרציהם הרגועים. מכאן יצאו לפעולות השוד שלהם, בעיקר נגד הנמלים וספינות הסוחר הספרדיות. עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן טונות של ריבת חבושים. לכאן גם החזירו את האוצרות ששדדו, ואולי כמה מהם עוד טמונים באדמות האיים.

 

המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה (Alejandro Malaspina), רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד[14], אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. ג'יימס קולנט (James Colnett), שהיה קצין בחיל הים הבריטי ערך ב-1793  תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאפשרו ניווט ביניהם.

ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. אוניות נהגו לעגון באיים ולהצטייד במזון ובבשר טרי. בשר זה היה בשרם של צבי היבשה הענקיים שחיו באיים ונגררו אל הספינות. הצבים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו.

 

ציידי הלווייתנים לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844, ולכן נראה כי בסך-הכול ניצודו למעלה מ-100,000 צבים. תושב הקבע הראשון בגלפאגוס היה הסוחר האירי פטריק ווטקינס (Patrick Watkins)  שננטש באי פלוריאנה (Florena) בשנים 1809-1807. הוא הצליח לשרוד הודות לצייד, גידול ירקות וסחר עם ציידי לווייתנים, טרם שהפליג חזרה לגווייקיל.

ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה,לקראת 1832 רצו השלטונות האקוודוריינים לספח את איי גלפאגוס לתחום המדינה וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". כדי לתת תוקף לדרישה זו, הם פנו למקומיים שיתיישבו שם. איש לא רצה לעקור לאיים הצחיחים הללו. גם לא כאשר הוצעה קרקע בחינם וגם לא כשהוצע כסף כתמריץ. המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל (José de Villamil)), יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה.

 

ב -1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איזבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלפאגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור

פרשיית גלפאגוס (The Galapagos Affair)

בכול זאת, היו כאילו שהגיעו לכאן מרצונם. מדובר בפרשייה שחוברים לה אהבה ומסתורין היתה זו פרשייה מוזרה, עסיסית, רוויה רומנטיקה, מתח ובגידה. החומרים מהם עשוי סרט הוליוודי טוב.

ב-1929 הגיע הרופא הגרמני פרידריך ריטר, לאיי גלפאגוס, ביחד עם המאהבת שלו, דורה שטראוס. שניהם השאירו את בני-זוגם בגרמניה. מכיוון שלעולם לא ראו אותם אוכלים יחד או מחייכים יחד, פשטה שמועה שהרופא חשש מבעיות שיניים, שעלולות להתעורר באי המבודד, לכן, כמו מיסיונרים בתקופות קודמות, עקר את שלו ואת שיני אהובתו, שהסכימה לוותר למענו עליהן. אך בדרך, אבד זוג אחד של שיניים תותבות, לכן העבירו את השיניים התותבות זה לזו…. נשמע מוזר, אבל זה הסיפור ש"רץ" באיים.

הזו המאוהב הקים אחוזה קטנה באי פלוראנה. אבל מכיוון שהרופא המתאהב גם אהב פרסום, הזוג התראיין וצולם כמה פעמים, על ידי העיתונאי והצלם אלאן הנקוק (Alan Hancock) ושמעם יצא בעולם. ב-1931 הגיע למקון  היינס וויטמר עם רעייתו ההרה, מרגרט ובנם המתבגר והקימו חווה משל עצמם. לאכזבתם, ד"ר וויטמר לא רצה עמם קשר, אולם סייע למרגרט ללדת את בנה באי. הוא הטיף לה לגדלו בתנאים ספרטניים ובגיל שלוש כבר רץ יחף ברחבי האי.

לא הרבה אחרי הוויטמרים, הגיעו לאי חבורה של ארבעה: צעירה אוסטרית, דה ווגנר בוסקט, שכינתה את עצמה "ברונית". היא לוותה בשני מאהביה הגרמניים, רוברט פיליפסון ורודולף לורנץ, ועוד משרת אקוודורייני, שיש אומרים שהוא היה מאהבה. אלו הקימו מאחז משלהם. היא היתה מצוידת בנשק ואיימה על שכניה. הרכילות מספרת שהיתה משוטטת עירומה מול חלונות בתיהם, שהיתה נכנסת לבתיהם ומחרימה דברים שרצתה. כמו כן שכנעה את העיתונאי הוותיק, אלאן הנקוק, שקודם לכן נהג לראיין את ד"ר ריטר, לראיין אותה במקומו. שמועות שרווחו בקרב הימאים שביקרו באיים, סיפרו שהברונית הצליחה לפתות את מושל גלפאגוס והכריזה על עצמה "הקיסרית של פלוריאנה". היא הקימה מלון – Hacienda Paradise ומשכה את סקרנותם של המפליגים בחלק זה של האוקיינוס. יש לציין כי התושבים הוותיקים יותר באי – דוקטור ריטר והוויטמרים, לא אהבו את זה.

המצב התדרדר במהירות: לורנץ היה ממורמר, כנראה בגלל שהברונית נטתה להעדיף את פיליפסון על פניו, והוא עבר לבלות זמן רב עם הוויטמורים. תקופת בצורת החלה, ודוקטור ריטר הסתכסך עם דורה שטראוס. היא עזבה את כל חייה מאחור עבורו ואילו הוא זנח אותה לאנחות. היא ביקשה לעזוב את האי, והוא השיב לה שתוכל לעשות זאת רק לאחר מותו.

כמו כן, ריטר והוויטמרים החלו לחשוד שהברונית גונבת להם דואר ומשמיצה אותם באוזני מבקרים. פיליפסון גנב לריטר חמור, ושחרר אותו בחצר של הוויטמורים. היינס ירה בו בשוגג, בחשבו שהוא חיית בר. ב-27 למרץ 1934, הברונית ופיליפסון נעלמו. לדבריה של מרגרט וויטמר, הברונית הגיעה אליהם לביקור וציינה שהיא מצטרפת אל חברים שהגיעו לביקור, בדרכם לטהיטי. היא ציינה שאת רכושה באי היא משאירה ללורנץ, ומאז נעלמה מהאי ואיש לא שמע עליה יותר.

בניגוד לגרסה של הוויטמרים, איש לא זוכר הגעה של ספינה באותו שבוע. איש לא ראה אותם בטהיטי. הם השאירו מאחור את כל ציודם, כולל חפצים שהברונית היתה לוקחת עמה גם למסע קצר למדי, כך על-פי דורה שטראוס. שטראוס וריטר גרסו שהשניים נרצחו על-ידי לורנץ ושהוויטמרים סייעו לו להתחמק. דורה שטראוס האמינה שהגופות נשרפו, מכיוון שעץ האקציה הגדל באיים, בוער בטמפרטורה שתשמיד גם עצמות.

לורנץ מיהר לעזוב את האי ושכנע דייג נורבגי בשם נוגרוד, לקחת אותו לסנטה קרוז או סאן קריסטובל, משם יוכל לתפוס מעבורת לגואיאקיל. לסנטה קרוז השניים הגיעו, אולם נעלמו בדרכם לסאן קריסטובל. חודשים אחר-כך התגלו גופותיהם באי מרצ'נה, ללא רמז כיצד ומדוע הגיעו לשם. האי מרצ'נה לא נמצא כלל באזור של סנטה קרוז או סאן קריסטובל.

אולם המוזרויות לא פסקו: בנובמבר אותה שנה דוקטור ריטר מת, כנראה מהרעלת מזון. זה די מוזר, מכיוון שדוקטור ריטר מיעט לאכול בשר וכן כי היה בעל ניסיון רב והבנה בחיים באי, וידע להימנע ממזון מסוכן. לדברי מרגרט וויטמר, דורה שטראוס הרעילה אותו, ואף טענה שבמילותיו האחרונות הוא קילל את שטראוס.

שלוש גופות ושני נעדרים תוך חודשים ספורים בלבד. "פרשיית גלפאגוס" הכתה בתדהמה רבים בעולם והעסיקה רבות היסטוריונים ומבקרים מאז ועד היום. אף אחת מהתעלומות לא נפתרה: הברונית ופיליפסון מעולם לא נמצאו, מותו של ריטר הוגדר כתאונה, ולאיש אין מידע כיצד הגיעו לורנץ ונוגרוד לאי מרצ'נה. הוויטמרים נשארו על האי והתעשרו, כשהתיירות החלה לפרוח. צאצאיהם עדיין חיים באיים ומחזיקים אדמות ועסקים שם. דורה שטראוס שבה לגרמניה וכתבה ספר בשם "השטן מגיע לעדן", המתאר לא רק את הפרשייה הסבוכה, אלא גם את חייהם הקשים של המתיישבים.

מרגרט וויטמר, האחרונה שידעה מה באמת אירע, דבקה בגרסתה, שהברונית הפליגה לטהיטי. וויטמר רמזה לעתים קרובות, שהיא ידעה יותר משהיא מספרת, אבל אין לדעת אם זו אמת או לא. ספרה שלה, " Floreana ,Poste Rstante" ראה אור בשנת 1961, תיאר מסע הרפתקני של חיים בקצה העולם, ונהיה רב-מכר עולמי. לאחד מהמדריכים המקומיים שחזר ושאל אותה מה קרה, פלטה: "תיזהר פן תהיה הבא בתור". וויטמר מתה בשנת 2000, ועמה מת הסוד שלעולם לא ייוודע לאיש. [15].

מחקרו של דרווין

בשנת 1835 ביקר באיי גלפאגוס צ'רלס דרווין. איי גלפאגוס צחיחים למדי ואינם עשירים במגוון יצורים כפי שראה ביבשת, אך דרווין מצא שם בית נכאות חי מתקופות קדומות. מצויים היו באיים יצורים שמזה דורות רבים ראוי היה להם להיכחד מעל פני האדמה, משום הסתגלותם המשונה לסביבה. בגלפאגוס נתקל דרווין ביצורים שחוקרים לא נתקלו בהם לפניו: לטאות ענק שרצו בחברת צבי יבשה כבירים וסולות כחולות רגליים, וסרטנים מפלצתיים זחלו בין פינגווינים מקפצים ואריות ים שואגים, ואילו החוקר הצעיר היה מדלג ביניהם, סוקר מיני צמחים ובעלי חיים ככל שיכול היה, ונוטל דוגמאות אל מחסני הספינה, כשאת חלקן הקפיד לשלוח לאנגליה.

ללא ספק התרשם עמוקות מצבי הענק של גלפאגוס ומכל מה שראה באיים וכתב ברשימותיו: "כשאני רואה את האיים האלה, הנמצאים בטווח ראייה זה מזה וכוללים מצאי מוגבל של חיות, איים המאוכלסים בציפורים האלה, השונות במקצת במבנה גופן אך תופסות אותו מקום בטבע, עלי לחשוד שאין אלה אלא וריאציות…". כפי הנראה, שיער כי אלה הם זנים גיאוגרפיים של מינים דרום-אמריקנים. אחר כך הוסיף: "אם יש ולו יסוד קל שבקלים להערות הללו, הזואולוגיה של קבוצת האיים תהיה ראויה לחקירה. מפני שעובדות אלו עשויות לערער את יציבותם של המינים".

ביומנו של דרווין רשומים הרמזים הראשונים להתמרדותו הגדולה בעתיד: "אדם עשוי לחשוב כי בסוג אחד הוכנסו שינויים למטרות שונות. נראה כי על איים קטנים צחיחים ומסולעים אלה (גלפאגוס), מתקרבים אנו לסוד הסודות, אל הופעתם הראשונה של יצורים חדשים עלי אדמות".

בעיני דרווין היה זה מעין מפגש עם גן העדן המקראי. בעלי החיים לא היו מורגלים לפולשים אנושיים, ומשום כך גם לא נרתעו מפניו. לאחר ביקורו זה, ובעקבות ממצאים שנאספו במהלכו, ניסח דרווין את תורת האבולוציה המסבירה את התפתחות בעלי החיים והצמחים בעולמנו בדרך גאונית. עיקרי תורתו של דרווין פורסמו בשנת 1859 בספרו "מוצא המינים" (THE ORIGIN OF SPECIES), ועוררו הד רב בחוגים המדעיים ובציבור הרחב. "האיים המכושפים," כך כתב ביומנו, "הם שהיו המקור לכל השקפותיי".

 

אנשי הדת ראו בתורת דרווין דברי כפירה ודרשו לגנותה. הצטרפו אליהם בורים חסרי השכלה, חכמים בעיני עצמם, שניסו להכפיש את שם האיש ואת תורתו, אולי מפני שלא יכלו להתמודד עמו ולסתור את רעיונותיו. המאבק על תורת האבולוציה נמשך כבר כ-130 שנה, עד עצם היום הזה. לעתים הוא לובש צורה של מלחמת דת, שהזואולוג אברהם ארבל כינה "מלחמת בני אור בבני חושך"[16].

ראו בהרחבה: דרווין ותורת האבולוציה

בניגוד לאותם מקומות בהם תורת האבולוציה אינה קונצנזוס, באיי הגלפאגוס, כמו גם בקרב העולם המדעי, המורשת של דרווין ניכרת בכל פינה. בתחנת המחקר ע"ש דרווין שבעיירה פוורטו איורה, מנוהלים מחקרים על אוכלוסיות בעלי החיים שמתקיימות באיים, פיקוח על השפעת מינים שהציג האדם באיים וניטור השפעות דיג, תיירות ושאר גורמים אנושיים על עתיד האיים

סכנות

מאה אלף צבי יבשה פיליים, וכמעט כמספר הזה של דובי ים גלפאגוס שנקטלו בידי אדם, הם רק חלק מן ההרס והרצח שביצעו באיים ציידי לווייתנים וסוחרי פרוות תאבי בצע. גם מבקרים סקרניים, שודדי ים ומתיישבים, עסקו כאן בציד פרוע ובהתעללות חסרת תכלית בבעלי החיים המיוחדים של האיים. כל אלה הביאו חלק מן המינים עד סף הכחדה. הציד וההרג פסקו בהדרגה בין השנים 1934 ו-1959, שבהן נחקקו החוקים להגנת ערכי הטבע של האיים. במהלך 30 השנים האחרונות מוכרים האיים כפארק לאומי לכל דבר, והציד ופגיעה בערכי הטבע אסורים בהם.

בעיות הקיום של בעלי החיים והצמחים באיים עמוקות יותר, שכן חוץ מציד ומקטל של חיות הביא האדם מספר מינים של צמחים ובעלי חיים ששינו את המאזן הטבעי, וגרמו לפגיעות רציניות בחיי הטבע באיים.

החולדה המצויה, שחדרה לכאן עם האדם, גרמה להכחדה מוחלטת של חמישה מיני בר של אוגר האורז. החולדות פוגעות גם בצבים ובאיגואנות, ומתחרות באוגרי האורז שנותרו. לצערנו הן לרוב זוכות בתחרות. בניגוד לחולדה המצויה, חיות התרבות הוכנסו לכאן בכוונה. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים.

רשומותיו של תור היירדאל מזכירות, כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי (José de Villamil) ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר.

המתיישבים הביאו עמם לאיים סוסים, חמורים, בקר, עזים, חזירים, כלבים וחתולים. חלק מהם התרבו באיים ויצרו כאן אוכלוסיות פרא, שהלכו וגדלו מחוסר טורפים ומתחרים מקומיים. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות מולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים. לשיא הגיעו כאן עזי הפרא. מעריכים את אוכלוסיית העזים באי סנטיאגו לבדו במאה אלף פרטים לפחות. אוכלוסיות קטנות יותר של חזירים וחמורים שהתפראו (מוברים, פליטי תרבות), מצויות ברוב האיים הגדולים. הללו אמנם אינם טורפים, אך הם מתחרים בצבים ובאיגואנות היבשה על מזונם, ומביסים אותם.

החזירים, הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים.

כמו כן, הובאו לאיים לא מעט צמחים. כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria (cascarilla), שמקורו באיים הקריביים, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלפאגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים.

בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת ההישרדות שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים[17]. מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים.

ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-30,000 איש[18].. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס. מספר תושבי הקבע באיים עולה באופן רציף, כתוצר ישיר של הביקוש התיירותי. מובן שלכך השפעה סביבתית ישירה על המשאבים המקומיים: שטחי מגורים, שטחי מסחר, זיהום אוויר, זיהום קרקע, זיהום מים, תאורה[19].

שימור

הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50.  בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו.

ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלפאגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאוד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים מיוחדות מאוד וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב.

ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה.

ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה שבאוסטרליה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית.

בעיני רבים מצטיירים איי גלפאגוס כשמורת טבע שלווה, בה מסתובבים בעלי חיים ללא הפרעה והתיירים זוכים לביקור באתר ראשוני ובתולי. לרוע המזל, התמונה האמתית רחוקה מכך מאוד. למרות הכרזתם של כל האיים כפארק הלאומי הראשון באקוודור, סובלים האיים מבעיות קשות של שמירת טבע ואיכות סביבה. למרות החוקים הנוקשים, וההקפדה היתרה על אכיפתם, הולכים בעלי החיים ונעלמים בקצב מדאיג. למרות פעילותם של גופי שמירת טבע רבים, מקומיים ובין לאומיים, עדיין מתבצע במקום דייג לא חוקי של כרישים, אריות ים ובעלי חיים רבים אחרים. המערכת האקולוגית הופרה לפני שנים רבות, וכמו במקומות רבים בעולם, גם פה עסוקים החוקרים בניסיון להציל את מה שנשאר. בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010[20].

בשנים האחרונות חברו כמה גופים בינלאומיים דוגמת אונסק"ו, החברה הזואולוגית של ניו-יורק, הקרן הבינלאומית להגנת החי, החברה הזואולוגית של פרנקפורט, המכון הסמיתסוני מוושינגטון וכמובן ממשלת אקוודור, על מנת להציל את החי ואת הצומח באיים מכליה. בשנת 1959, במלאת 100 שנים להופעת ספרו של דרווין, "מוצא המינים", הוקם באי סאן-סלוודור "מכון דרווין". מכון זה עוסק יחד עם רשות שמורות הטבע של אקוודור בחקר האיים ובהגנה עליהם. אחת הבעיות הקשות היא בעיית המימון, אך תרומות של גופים וארגונים רבים בעולם ושל תורמים פרטיים מצליחות לקיים את המכון ואת פעולות השימור והשמירה על האיים. עשרות חוקרים וסטודנטים מרחבי העולם מבצעים כאן מחקרים ועבודות שדה חשובות. במכון מרבים צבי יבשה ואיגואנות יבשה על מנת להגדיל את אוכלוסיותיהם. בהגיע הצבים והאיגואנות לגודל מתאים, משיבים אותם לאיים על מנת שיחזקו את האוכלוסיות הקיימות. באיים הבלתי מיושבים מתקיימים מבצעים של ציד וחיסול של עיזים, חזירים ושאר בעלי חיים שהתפראו. מבצעים אלה הגיעו להצלחה מלאה בכמה איים קטנים דוגמת אספניולה, סנטה-פה ומרצ'נה, שבהם מצויות היום רק חיות בר והעזים חוסלו בהם לחלוטין. באיים הגדולים מותר לצוד ברישיון עזים וחיות נוספות.

תיירות

באיים קיימים כ-50 אתרים בהם ניתן לבקר או לטייל, חלקם רק בליווי מדריך מקומי. לפני כ-20 שנה ביקרו באיים כ-10,000 תיירים בלבד. בעקבות לחץ מתמשך של חברות תיירות שונות וגורמים כלכלים אחרים, עלה מספר המבקרים ב-2011 ל-100 אלף. כל זה גרם לעלייה משמעותית במספר כלי השייט וגודלם, המגיעים לאיים.

ההתייחסות לתיירות שנויה במחלוקת. מצד אחד, התיירים המגיעים מדי שנה לבקר באיי גלפאגוס,  כפופים לחוקי התנהגות קשוחים, ואינם פוגעים בטבע ובנוף. הכספים שתיירים אלה מותירים באיים תורמים לא מעט לשימור עולם החי המקומי. הציד הפראי נפסק לחלוטין, וכמוהו גם האיסוף הלא מבוקר לצרכים מדעיים של צמחים ובעלי חיים. למעשה, נפסקו הפגיעות הרציניות באיים, אלא אם כן יצוצו פגיעות עתידיות בדומה להקמת שדה התעופה הצבאי על ידי שלטונות ארצות הברית באי בלטרה ,במהלך מלחמת העולם השנייה. מצד שני, איי גלפאגוס, כמו אנטארקטיקה, שני היעדים הרחוקים והדי נידחים האלה זוכים בשנים האחרונות לשיטפון של מבקרים. קבוצה של שומרי איכות הסביבה דורשת עתה להגביל מספר המבקרים באופן מוחלט. הקבוצה שנקראת "קואליציית אנטארקטיקה והאוקיינוס הדרומי"  דורשת שמספר המבקרים בגלפאגוס ובאנטארקטיקה לא יעלה על זה של השנה הנוכחית. בין היתר חוששים חברי הקבוצה ממצב בו ייפגעו הפינגווינים ביבשת הדרומית, שהתגלתה לראשונה רק ב-1820, משפעת העופות. עוד הם מזהירים מפני העברה לא מודעת ולא רצויה של חרקים זרים לאיים הרחוקים או מאסון אקולוגי בו תעלה אחת מספינות הנוסעים בדרום האוקיינוס על שרטון ותגיר דלק בכמויות שייפגעו בסביבה.

המצב בגלפאגוס חמור פי כמה מזה שבאנטארקטיקה. על פי דו"ח של האו"ם ביקרו ב-2008, 173 אלף תיירים בקבוצת האיים הזעירה. הארגון הוסיף בשנת 2007 את איי גלפאגוס לרשימת "אתרי המורשת העולמית שנמצאים בסכנה חמורה".

הלחץ להגדלת מספר התיירים והסירות הולך וגובר ומעמיד את השלטונות בבעיה לא פשוטה: מצד אחד הרצון לפתח ולהרוויח מהתיירות ומצד שני לשמור על פנינת טבע נדירה ואיכותית שעלולה לדעוך. כאן מגיע תפקידם של ארגוני טבע וסביבה כמו אונסק"ו,   , Green Peace ואחרים, שמונעים בינתיים פגיעה באיים ובבעלי-חיים בים, ובכל מה שקשור לשמירת טבע.

הדורשים להגביל את מספרי המבקרים בגלפאגוס ובאנטארקטיקה מודעים לבעייתיות של דרישה כזו. יש קושי ממשי בקביעת כמות האנשים שרשאית לבקר באתרים אלה ויש קושי גדול פי כמה באכיפת החלטה כזו. לכולם גם ברור שמעורבים בכך אינטרסים כלכליים רבים, שכן חברות תיירות ממדינות רבות מעורבות כיום בתעשיית התיירות של דרום האוקיינוס השקט. פעילי סביבה אלה דווקא מברכים על המשבר הכלכלי. זה עשוי לדעתם לרסן את הנהירה לאתרים הרחוקים ולשפר את מצב שמירת הטבע

לקראת שנת 2012 החליט הממשל המקומי לאפשר לכל סירה מורשה להגיע לשני מסלולים בחודש, כל אחד למקסימום שבוע. גודל הסירות יהיה 16-100 נוסעים בלבד. כך ינסה הממשל לווסת את תנועת הספינות ולמצוא את שביל הזהב בין מיצוי תיירות לשמירת טבע.

במשך כל השנה נמצאות ספינות של ארגון Green Peace, שמשייטות בין האיים ומפקחות על כלי השייט של חברות התיירות הרבות ומניעת דיג לא חוקי. ההדרכה והפיקוח באיים מבוצעים ע"י תושבי המקום. עובדים אלה נדרשים לעבור השתלמויות רבות ומתקדמים בדרכם המקצועית רק לאחר מבחנים עיונים ומעשיים. הסמכויות שלהם רבות ומאפשרות להם לבצע הדרכה ואכיפה טובים. גם הענישה על עברות בשמירת טבע היא בלתי מתפשרת. על פגיעה בחיית בר בים או ביבשה, נענשים בשנתיים מאסר, ועל הברחת ערך טבע מוגן נקנסים בלפחות 2,000$. תייר שנתפס על איגוונה בתרמילו, נאסר לשבע שנים.

שהיה באיים מוגבלת לשלושה חודשים בלבד. כדי להישאר מעבר לתקופה זאת צריך לעזוב את המדינה ולחזור על כל התהליך מחדש. יש לקוות שהחוק וההיגיון יצילו את האיים ואת עולם החי הנפלא שלהם מידי "הומו אורבניקוס" ההורס והמחריב כל חלקה טובה. אם ישכיל האדם למצוא מקורות מימון מתאימים, להמשיך במחקר ובשימור עולם החי והצומח באיים, יש סיכוי שהללו יינצלו וימשיכו להתקיים ואף להתאושש, ולכך הרי מתפללים כולנו. הבה נקווה שהאדם ינהג בתבונה, וכך ישמרו איי גלפאגוס כפנינת טבע ייחודית גם עבור הדורות הבאים.

הערות

[1] http://feww.wordpress.com/2009/04/12/la-cumbre-volcano-erupts/

[2] ההשפעה של ה'אל-ניניו' ניכרת גם ביבשה ובמידה רבה מכתיבה את קצב החיים במערבה של היבשת הדרום-אמריקאית: שיטפונות אכזריים שוטפים את מורדות האנדים וסוחפים איתם כפרים שלמים. אם לא די בכך, הרי שיש פגיעה קשה ביבול הדגה מהים, הדגים המתים נשטפים לחופים ונרקבים שם, מביאים איתם מחלות ועד שהכפרים משתקמים וחוזרים לחיים, לפעמים כבר עומד בפתח האל-ניניו הבא.

[3] פְּלַנְקְטוֹן או צֶפֶת[הוא השם שניתן לצבר של אורגניזמים השוכנים במימי האוקיינוסים והימים, וכן במאגרי מים מתוקים שונים, המאופיינים בכך שהם נעים בעיקר עם זרם המים ואינם מסוגלים לנוע נגדו. השם בא מהמונח היווני πλανκτος – פלנקטוס – שמשמעותו "נסחף" (drift) או "נודד" (wander). לפלנקטון חשיבות אקולוגית רבה, שכן הוא נמצא בבסיס מארג המזון הימי. לאצות הכחוליות, המהוות חלק מהפלנקטון, תרומה חשובה ביותר לייצור חמצן לאטמוספירה.

הפלנקטון מתאפיין בכך שהוא נסחף בזרם, ובעל יכולת תנועה מוגבלת. בעוד שסוגים מסוימים של פלנקטון יכולים לנוע מאות מטרים מעלה ביום (התנהגות המכונה "נדידה יומית אנכית"), מיקומם האופקי נקבע בעיקר על ידי תנועות הים והזרמים בגוף המים אותו הם מאכלסים. אורגניזמים גדולים יותר, כגון דיונונים, דגים ויונקים ימיים היכולים לנוע גם בצורה אופקית ולשחות נגד זרמי המים בסביבתם נקראים "נקטון". חקר הפלנקטון נקרא "פלנקטולוגיה".

[4] מסע אחר און ליין. http://www.masa.co.il/article/3840/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D/

[5] http://www.geo.cornell.edu/geology/GalapagosWWW/GalapagosClimate.html

[6] מַנְטָה (שם מדעי: Manta), מנטה רֶיי (Manta ray), או "חתול ים" היא שם כולל למספר מינים בסוג כנפתן של דגי סחוס ממשפחת הטחניים. המנטות הן דגים גדולים ושחורים הנעים במים בתנועת "מעוף" וניזונים מפלנקטון. קבוצה זו נמנית עם הגדולים שבבטאים (דגים שטוחים בעלי "כנפיים", שאיתם הדגים שוחים בלי מאמץ ובדרך כלל מתחפרים על הקרקעית), ופרטיה יכולים להגיע לאורך של עד 7 מטר אצל המנטה הענקית (עם מוטת כנפיים באורך דומה) ולמשקל של יותר מ-1,350 ק"ג. דגי מנטה הם בעלי המוח הגדול ביותר (יחסית לגודל הגוף) בקרב כל הדגים.  גודל פה המנטה הוא בערך שליש מרוחב גופה, ומידותיו עשויות להגיע לשניים וחצי מטרים. שלא כמו קרוביהן הקטנים, המנטות אינן שוחות צמוד לקרקעית אלא באוקיינוס הפתוח וניזונות מפלנקטון, מסרטנונים ומביצי דגים. איסוף המזון מתבצע באמצעות המסננות שבצדי פניהן לתוך פיהן מלא המזיפות, שנמצא בצד התחתון של גופן.

 

המנטות חברתיות וניתן לראות אותן בקבוצות של כמה מאות ומשתפות פעולה באכילת פלנקטון; הן מסתדרות בשורה ארוכה ושוחות במהירות במעגלים עד שנוצרות מתחת לפני המים מערבולות וכך קל להן לשאוב את הפלנקטון. בעבר הן היו נפוצות הרבה יותר אך כיום המנטות מוגדרות על ידי IUCN כמין פגיע עקב דיג יתר המפחית את מזונן, דיג באמצעות רשתות שבהן הן נתקעות, מסתבכות ומתות וכן עקב ציד למטרות רפואה סינית.

[7] כריש משי המכונה גם כָּרִישׁ חָלָק וכריש חרמש (שם מדעי: Carcharhihus falciformis) .אורכו הממוצע הוא 2.5 מטרים (לזכר בוגר), ומשקלו 60 ק"ג. מרקם העור של כריש המשי חלק ומכאן נגזר שמו. סנפיר הגב הראשון שלו קטן יחסית עם התעגלות בשוליו האחוריים. סנפיר הגב השני קטן אף יותר עם קצה אחורי ארוך. סנפירי החזה שלו ארוכים ובצורת מגל. כריש המשי הוא אחד הכרישים הנפוצים ביותר באזור האוקיינוס, וניתן למצוא אותו במים טרופיים ברחבי העולם. הוא ניזון מדגים ודיונונים. כריש משי מסוכן לאדם ועלול להיות אגרסיבי כלפי צוללים. עם זאת ידוע רק על מקרים מועטים של פגיעות כאלה, ולרוב הוא לא בא במגע עם בני אדם. כריש זה מסווג כפגיע ומוגדר כחיה מוגנת בכל העולם.

[8] פרושי דרווין (שם מדעי: Geospizinae) הוא הכינוי שניתן ל-14 מיני פרושיים אשר השפיעו רבות על צ'ארלס דרווין בחשיבתו על הברירה הטבעית, כגורם המניע את האבולוציה של המינים. 13 מינים שוכנים באיי גלאפגוס ומין יחיד שוכן באי הקוקוס. הם תועדו לראשונה על ידי דרווין כשביקר באיי גלאפגוס במהלך המסע השני של האונייה "ביגל".

כל מיני הפרושים הם בעלי אותן מידות, פחות או יותר (אורכן כ-10–20 ס"מ). ההבדל החשוב ביותר ביניהם הוא גודל וצורת המקור. הבדל זה נובע מהעובדה שהמינים השונים הסתגלו למזון שונה. תהליך זה של פיצול מין לקבוצות בעלות מאפיינים מורפולוגיים שונים קרוי התפצלות אבולוציונית מסוג התפצלות סתגלתנית.

[9] טריגוניים (שם מדעי: Dasyatidae; בעברית: חתול ים) היא משפחת יצורים ימיים סחוסיים בעלי גוף שטוח דלתוני או עגול. הטריגוניים חיים קרוב לחוף, גם במים רדודים. רוב המינים נפוצים במים טרופיים ברחבי העולם, אך ישנם גם מינים החיים באזורי מים מתוקים באסיה, באפריקה ובפלורידה. רוב המינים אינם מאוימים ואף לא נמצאים בסכנת הכחדה. הטריגוניים מתניידים במים במעין תנועת "תעופה", נעים קדימה ומאיצים בעזרת סנפירי החזה הגדולים שלהם. העוקץ שלהם, הנמצא בבסיס הזנב, הוא ארוך וחד כתער ומצופה בארס.

הטריגוניים לרוב אינם תוקפנים, אך כשהם בסכנה העוקץ הארוך מזדקר ופגיעתו עלולה להיות קטלנית למי שבא עמו במגע, לפעמים על ידי דריכה עליו. כך למשל נהרג חובב הטבע האוסטרלי סטיב ארווין.( "צייד התנינים" האוסטרלי נהרג מעקיצת דג, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2006)

[10] Varon Gabai, Rafael (1997). Francisco Pizarro and His Brothers. University of Oklahoma Press. pp. 54–61.

[12] אברהם אורטליוס, או אברהם אורטל (Abraham Ortelius;‏ 1527 – 28 ביוני 1598), היה קרטוגרף וגאוגרף פלמי, שהשאיר את חותמו בתחום ההיסטוריה של הקרטוגרפיה, בעיקר הודות לאטלס המודרני הראשון, מעשה ידיו: Theatrum Orbis Terrarum (התיאטרון של העולם). האטלס יצא לאור בשנת 1570, תורגם במהלך השנים ל-7 שפות והופץ – בהמשך, ב-31 מהדורות.( באתר ספריית הקונגרס: The Library of Congress – American Memory – Ortelius Atlas). בשנת 1575 אברהם מונה לגאוגרף של מלך ספרד, פליפה השני. חותם מיוחד הותירו גם המפות שצייר; מפות אלה הן פריטים מבוקשים בידי אספנים ושוויין נאמד כיום בעשרות אלפי דולרים. אורטליוס נחשב גם לאבי התאוריה הגורסת שבעבר הרחוק כל היבשות היו מאוחדות, וכי במשך הזמן התרחשה נדידתן והיפרדותן זו מזו. תאוריה זו שפותחה בהמשך על ידי אלפרד וגנר, נחשבת כאחת המהפכות המדעיות החשובות במאה העשרים (תוך גרסה מקוונת של הספר This Dynamic Earth, The story of Plate tectonics, בפרק Historical Perspective)

[13] גרארדוס מרקטור (1512 – 1594) גאוגרף פלמי שמצא דרך לתיאור של הגלובוס על פני מפה שטוחה – היטל מרקטור. שמו מרקטור (הסוחר) נגזר מעיסוקו בהכנת מפות לסוחרים שהפליגו באוקיינוס. שמו כנראה היה חרארד קרמר (סוחר) והשם מרקטור הוא הגרסה הלטינית לשם קרמר. מפת העולם של מרקטור שורטטה ב-1569. המפה מראה את צורת היבשות הנכונה אך מעוותת את שטחיהן, זאת בשונה ממפת פיטרס ששורטטה ב-1973 על ידי ארנו פיטרס ואשר מעוותת את צורת היבשות אך שומרת על ממדיהן האמיתיים.

גדולת המפות שלו היא בכך שהן שומרות על הזוויות והצורות מהשטח למפה. תכונה זו חשובה לימאים – מודדים את האזימוט מהמוצא אל היעד על גבי המפה, ושטים לאורך אזימוט זה עד ליעד (נתיב זה אינו הקצר ביותר).

מרקטור שירטט מספר רב של מפות, בהן מפת ארץ ישראל ב-1537 ומפת פלנדריה ב-1540. הוא גם אימץ את המילה "אטלס" לשם תיאור אוסף של מפות.

[14] רב החובל אלחנדרו מלאספינה מיפה בסוף המאה ה-18 את החופים המערביים של אמריקה הדרומית ואמריקה הצפונית. לחנדרו מלאספינה היה התשובה הספרדית לקפטן קוק. מלאספינה הוביל מסע מחקר שנמשך חמש שנים, מ-1789 עד 1794, שבו מיפה את חופיהן המערביים של אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית, שייט באוקיינוס השקט עד לפיליפינים והגיע לסין. אלא שהישגיו של מלאספינה זכו לתיעוד דל. עם שובו לספרד הוא עלה על שרטון הפוליטיקה הפנימית והושלך לכלא. יומניו נגנזו, ושמו נמחק כמעט לחלוטין מההיסטוריה הספרדית. באחרונה נגאל מלאספינה מהשכחה. גרסה מלאה של יומניו פורסמה ב-1990 בהוצאת המוזיאון הימי של מדריד, (היומנים הנשכחים של קפטן קוק הספרדי, אתר הידען)

[15] https://www.sfgate.com/movies/article/The-Galapagos-Affair-Satan-Came-to-Eden-review-5392372.php/

[16] מסע אחר און ליין: [5] http://www.masa.co.il/article/1318/%D7%90%D7%99%D7%99-%D7%92%D7%9C%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%A1-%D7%95%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA/

 

[17] http://news.bbc.co.uk/2/hi/americas/7214860.stm

[18] https://www.greengotravel.com/blog/do-people-live-on-the-galapagos-islands/

[19] Michael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993,

[20] http://www.masa.co.il/article/3840/%D7%91%D7%92%D7%9C%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%97%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9D